הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בָרֵחַיִם, אֵין טָמֵא אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ. אִם הָיָה מַשְׁקֶה מְהַלֵּךְ, הַכֹּל טָמֵא. נִמְצָא עַל גַּבֵּי הֶעָלִים, יִשָּׁאֲלוּ הַבַּדָּדִים לוֹמַר לֹא נָגָעְנוּ. אִם הָיָה נוֹגֵעַ בָּאוֹם, אֲפִלּוּ בְשַׂעֲרָה, טָמֵא:
הטקסט מוצג עם ניקוד
הזיתים יטחנו ברחיים וסביב הרחים שוקת יוזל בהן השמן ומשם ירד אל השרץ ואם היה המשקה כולל הזתים כולן ועבר בזה השוקת הנה נטמא המשקה בשרץ נטמאו הזתים כולן ואם נמצא השרץ למעלה מן העלין אשר יכוסו בהן הזתים ונשאלו הדורכים ואמרו לא נגענו הכל טהור וזה מבואר ואם היה נוגע השרץ אשר למעלה מהעלים בכל הזתים המקופלים אשר תקרא אום כמו שזכרנו הנה הזתים כולן נטמאו לפי שהן מוכשרין כמו שביארנו:
אם היה משקה מהלך הכל טמא. ל' הר"ב נטמא המשקה בשרץ ונטמאו כל הזיתים ע"י חבור משקה. כלומר [שבמשקה] נטמאו כולם שכולם מחוברים למשקה שכך פירש במ"ג גבי נפלו עליהן משקין טמאים. וז"ל הרמב"ם במשנתינו זו בפ"ט מהט"א [הלכה ז'] אם היה משקה מהלך הכל טמא. שכיון שנטמא מקצת המשקה נטמאו כולם והשמן מטמא כל הזיתים. ע"כ. אבל יצא לו להר"ב בל' זה שכתב ע"י חבור השקה. מהגמרא דשלהי מסכת ע"ז דף ע"ה. והביאה הר"ש. דמחלקינן בין זיתים דהכא. לדאתמר התם. ע"ה שמושיט ידו לגת ונגע באשכלות. דאיכא למאן דאמר אשכול וכל סביבותיו טמא וכל הגת כולה טהורה. וכן הורו רבנן. ואמרינן דשאני זיתים דלא מפסקי ולא מידי ובגת מפסקו אשכלות. ופירש"י לא מפסיק מידי. שהמשקה מחברן ובזיתים אין אשכולות:
ישאלו הבדדים לומר לא נגענו כו'. פי' הר"ב נאמנים לומר כו'. ועיין בפרק דלקמן משנה ב':
בשערה. דשער הוי שומר ומטמא. כמו שפירש הר"ב במשנה ד' פ"ט דחולין:
