טְהָרוֹת ד׳ · ג׳

הַשֶּׁרֶץ בְּפִי הַחֻלְדָּה, וְהַנְּבֵלָה בְּפִי הַכֶּלֶב, וְעָבְרוּ בֵין הַטְּהוֹרִים, אוֹ שֶׁעָבְרוּ טְהוֹרִים בֵּינֵיהֶן, סְפֵקָן טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לַטֻּמְאָה מָקוֹם. הָיוּ מְנַקְּרִין בָּהֶן עַל הָאָרֶץ וְאָמַר, הָלַכְתִּי לַמָּקוֹם הַלָּז וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נָגַעְתִּי אִם לֹא נָגַעְתִּי, סְפֵקוֹ טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לַטֻּמְאָה מָקוֹם:

על המשנה הזו

משנה טְהָרוֹת ד׳ ג׳, מתוך מסכת טְהָרוֹת שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

זה כולו מבואר ואמר היו מנקרים בהן על הארץ רצה לומר שהניחו זה השרץ על הארץ וינקרו בו ויאכלו ובתנאי שיהיה זה ברה"י ולזה אם נסתפק אם נגע אם לא נגע ספקו טמא כמו שביארנו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

השרץ בפי החולדה. והנבלה בפי הכלב. אורחא דמלתא נקט. וכה"ג נמי במתניתין דלקמן כזית מן המת בפי העורב:

היו מנקרין כו'. אע"פ שמנקרין בה לא בטל המקום. הר"ש:

מקור: ספריא · נחלת הכלל