טְהָרוֹת א׳ · ט׳

שחיטתה בין חולין ובין מוקדשין בין בפנים ובין בחוץ:

ואפילו להרמב"ם דס"ל דאין ב"נ נענש על איסור אמה"ח בעופות [כפ"ט ממלכי' הי"א]. הרי עכ"פ מודה שהאמה"ח ממנה אסורה לב"נ [ולא שייך כאן לומר אזהרתן זו היא מיתתן. מדלא מצינו בזה אזהרה]. וא"כ שייך שפיר לומר שאין שחיטתה מטהרתה לו לאכילה לגמרי. והא דלא תני לעיל בעוף טהור ושחיטתה מטהרתה. ונוקמה כי הכא דשחיטתה מטהרתה מידי איסור אמה"ח אף שמפרכסת. ה"ט משום דלא פסיקא לי' דהרי אף דמיד שנשחט נסתלק איסור אמה"ח. עכ"פ עדיין אסורה בעודה מפרכסת משום לא תאכלו על דם [כחולין דל"ג]. א"כ לא שייך גבה לומר שחיטתה מטהרתה. דהרי עדיין לא נטהרה לגמרי. אמנם הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק"ל וז"ל. תמוה לי' לחזקי' [חולין קכא"ב] דבשחט טמאה ומפרכסת לית בה איסור אמה"ח לב"נ. א"כ איך יפרנס משנה זו. דע"כ מיירי לב"נ. והא הכא בשחטה ישראל מיירי. וכדקתני ברישא בעוף טהור שחיטתה מטהרתה, עכלה"ט. ולפענ"ד נראה. מדעוד ק"ל למה נקט חזקי' דינו בבהמה דוקא. טפי הו"ל למנקט השוחט בע"ח טמא. כדי למכלל נמי עוף. דבשלמא מתני' דהעור והרוטב וברייתא דר' אושעי'. התם שפיר נקטו רק בהמה. מדבעי לאשמעינן טומאת נבלה. והרי נבלת העוף אינה מטמאה כנבלה. אלא לחזקי' דלא נקט רק איסור ב"נ. שפיר הוה מצי למנקט עוף. אע"כ דס"ל לחזקי' אין שחיטה לעוף מן התורה. וכר"א הקפר [חולין כח"א]. ואע"ג דעכ"פ צריכה מה"ת נחירה לישראל. [דאל"כ נבלת עוף טהור היכא משכח"ל [כתוס' חולין דכע"א ד"ה לא]. עכ"פ י"ל דדוקא בהמה וחיה הניתר בשחיטה. להכי אע"ג שעדיין מפרכס הו"ל כמונח בדיקולא. מדכתיב תזבח ואכלת וזבחת כאשר צויתיך ואכלת [כחולין דכח"א]. דנ"ל דיליף כן. משום דמשמעותא דקרא היינו תיכף כשתזבח תאכלנו, אף שמפרכס עדיין. דהא דאמרינן [סנהדרין דסג"א] דהאוכל משחוטה קודם שתצא נפשה. הרי הוא בלא תעשה. אסמכתא בעלמא הוא [כע"ר רש"י חולין קכא"ב] משא"כ אי נימא אין שחיטה לעוף מן התורה. א"כ לא נכלל עוף בקראי דלעיל. דהרי התם רק זביחה קאמר. והרי עוף בנחירה סגי לי'. אין לנו היתר בעוף דלהוי אחר שנשחט כמונח בדיקולא כבזביחה דבהמה. וא"ב י"ל דוקא בבהמה דיש במינה שחיטה בטהורה. והוה כמונח בדיקולא. אהני נמי שחיטה בטמאה לכנעני. משא"כ עוף דא"צ שחיטה בטהורה. וסגי לי' בנחירה. ולא הוה בטהורה דידה כמונח בדיקולא. להכי גם בטמאה לא טיהרה שחיטתה איסור אמה"ח לב"נ. ואפשר דחזקי' דייק דגם תנא דמשנתנו ס"ל כוותי'. מדנקט ברישא בטהורה. שחיטתה מטהרת טרפתה. ולמה דייק ונקט תנא טרפתה. והרי מאמה"ח מטהרתה. אע"כ דבאמת אין שחיטתה מטהרת איסור אמה"ח ממנה עד שתמות. ואף דרבעתו"ס [חולין דקב"א ד"ה אלא לאו] לא כתבו כן, יע"ש. היינו רק משום דכתבו לפי המסקנא. דקיי"ל באמת יש שחיטה לעוף מן התורה. א"כ ע"כ צ"ל דמדיוקא דסיפא. שמעינן דברישא בעוף טהור. גם מאמה"ח מתטהרת בשחיטתה. אבל עכ"פ אין הכרע ממתני' לומר כן. מדאיכא נמי למידק איפכא. או נ"ל לתרץ קושית הגאון זצוק"ל. דאע"ג דקאמר חזקי' דכל זמן שמפרכסת ליכא גבה איסור אמה"ח לעכו"ם. אפ"ה מודה דאסורה לו. להכי שפיר קאמר מתני' דאין שחיטתה מטהרתה סתם. והיינו שתטהרה לו לגמרי. והא דקאמר חזקי' אינה לאברי'. היינו בחתך ממנה אבר בעודה מפרכסת. התירתה שחיטה אחר שמתה. וכבני מעים לעיל [חולין לג"א]. וכשהצעתי דברי הנ"ל לפני הגאון הנ"ל זצוק"ל. מיאן בדברי. וכל כחו, מדלא אשכחנא דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דלא להוי כמונח בדיקולא, עכלה"ט. ולפע"ד כל לא ראינו אין ראיה. דוכי משום הא נחשוב ח"ו לחזקי' טועה בדבר משנה. לא תהיה כזאת בישראל. ותו הרי הדעת מכרעת כן, דכיון דכל עיקר ההיתרא דמנח בדיקולא נפיק מקראי דזביחה וכמש"ל. עתה צא והבא לך גם אתה קרא להיתרא דמנח בדיקולא גם בנחירה. והרי גם בשחיטה ס"ד התם [חולין לב"ב] דלא להוי גבה כמנחו בדיקולא. ועל תירוצי הב' הנ"ל השיב הגאון הנ"ל זצוק"ל. דכיון דחתך האבר ממנה בעודה מפרכסת. וחל עליו איסור אמה"ח. איך יפקע אח"כ במיתת הבהמה. והך דבמ"ע. התם ליכא אלא משום מיאוס, עכלה"ט. ולא זכיתי להבין דברים הללו. דכמדומה סמך א"ע הגאון הנ"ל על רש"י שם. שכ' דקרא דלא תאכלו על דם. אסמכתא בעלמא הוא. וכמו שהבאנו דבריו לעיל. ולפענ"ד זה תמוה. מדאמרינן התם [בסנהדרין סג"א] דלא לקי על לאו זה מדהו"ל לאו שבכללות. וכ"כ גם הרמב"ם [פ"א משחיטה]. הרי לפנינו ברור דלאו אסמכתא היא. וא"כ להגאון הנ"ל מ"ש הך לאו מהלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר שהוא לאיסור אמה"ח. הרי כמו דאיסור אמה"ח פקע לחזקי' לגמרי מנה משנשחטה. כ"כ איסור דלא תאכל על הדם נפקע לגמרי. ומה אצטריך דלהוי לאו שבכללות. אע"כ דגם לחזקי' לא פקע איסור אמה"ח ממנה לגמרי. ונשארת עכ"פ באיסור. שוב רצה הגאון זצוק"ל לתרץ בעצמו קושייתו לחזקי'. דהרי מתני' ע"כ ס"ל דאין אמה"ח נוהג בטמאה לישראל. וכדקתני בהדיא אינו סופג מ'. א"כ י"ל דמדלא אהני שחיטתה לישראל להתיר איסור אמה"ח [דהרי מותרת ועומדת היא לו איסור אמה"ח שבה] לא אהני ג"כ לב"נ. דאי"ל דעכ"פ שם שחיטה עלה בטהורה. ליתא, דבב"נ בלא"ה לא שייך שחיטה רק מדאהני לישראל. אבל חזקי' י"ל דס"ל כר"י ור"א דאמה"ח נוהג בטמאים לישראל. נמצא דאהני שחיטה בטמאה לישראל דלא לספוג על כזית בשר עצם וגיד. לפיכך אהני ג"כ למשרי לב"נ, עכלה"ט. ולפענ"ד א"א לומר שיהיה כל עיקר סמיכת חזקי' מדס"ל דאמה"ח נוהג בטמאים. דא"כ ל"ל לר"א התם [חולין קכא"ב] לומר נקוט דר' יוחנן בידך [דפליג אדחזקי'] דתני ר' אושעי' כוותי'. טפי הול"ל מדקיי"ל כרבנן [חולין קא"ב] דאין אמה"ח נוהג בטמאה. ותו אדמפלגי חזקי' ור' יוחנן בב"נ לפלגי בישראל. דהרי ר' יוחנן ודאי כרבנן ס"ל [כתוס' שם דקג"א ד"ה ומר]. אע"כ דלחזקי' בשם שחיטה לבד דמתרת בטהורה לישראל סגי למשרי גם בטמאה לב"נ. וא"צ דלהני גם בטמאה לישראל:

עי' בהרע"ב בפי' אחר. וע"כ איירי שאינן נוגעים אהדדי וכ"כ הר"ש להדיא. וא"כ מאי קמבעיא להו לבני ר"ח במנחות (ריש כד) אם דוקא בנגע. ולא איפשיט להו ממתני' דהכא דאפי' לא נגעי: