הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה, מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וְלֹא מִצְטָרְפוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַנּוֹצָה מִצְטָרֶפֶת. הַחַרְטוֹם וְהַצִּפָּרְנַיִם מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב מִצְטָרְפִים, שֶׁכֵּן מַנִּיחִים בַּפְּטוּמוֹת:
הטקסט מוצג עם ניקוד
אינה צריכה הכשר. אלא מטמאה טומאת אוכלים ככל שאר אוכלים שנגעו בשרץ שהם נעשים ראשון לטומאה. ואין צריך שיבואו עליהם מים או שאר משקים ולא שתגע בשרץ. דהכשר בזרעים הוא דכתיב (ויקרא י״א:ל״ח) וכי יותן מים על זרע וגו׳, ודרשינן מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר, אף כל שאין סופו ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר, יצאה נבלת עוף טהור שסופה ליטמא טומאה חמורה, שהיא מטמאה אדם ובגדים בבית הבליעה, שאינה צריכה הכשר:
ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר היו בכנפים וישאר אחר זה הנוצה הגדולה וכן הנוצה הקטנה אחרי סור הנוצה כולה ואמר שהן וטמאו כמו שיטמאו אוכלין ותטמא ג"כ טומאת אוכלין ולא יצטרף [צ"ל אל הבשר] הבשר להשלים כזית אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה לא יטמא:
והחרטום המנקרים והצפרנים הטלפים. והדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר אם יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה:
וראשי אגפים וראש הזנב. קצות הכנפים וקצות הזנב אחר מריטת הנוצה לפי שאלה המקומות בולטין יבשים והם יחותכו ויושלכו מן העופות אלא אם היו עופות שמנים מופלגי השומן כי אז יעזבו ויאותו לאכילה והוא מה שאמר ר' יוסי שכן מניחים בפטומות ותרגום (בראשית מ״א:י״ח) בריאות בשר פטימין בשר ואין הלכה כרבי יוסי ורבי ישמעאל ואלה הן מספר הי"ג דינין אשר זכר בנבלת עוף טהור. המשפט הראשון שהיא צריכה מחשבה. המשפט הב' שהיא לא תצטרך הכשר. המשפט השלישי שהיא תטמא זולתה מן האוכלין בכביצה כמו מה שיטמאו אוכלין טמאין ושמור זה העיקר גם כן שכל מה שיבואר מזכרון טומאת אוכלין וזה שיהא טמאה בעצמה אע"פ שיהיה הפחות שבשיעור ומטמאה לזולתן מאוכלין ומשקים שיהיה בכביצה ולשון ספרי אוכל טמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יכול שיטמא אף לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצה. והרביעי שמי שבלע ממנו כזית טעון הערב שמש. והחמישי שמי שנטמא בבליעתה חייב על ביאת מקדש. והששי ששורפים עליה התרומה אם נגע בה. והשביעי שאבר מן החי ממנה יחוייב על אכלו מלקות. והשמיני שחיטתה מטהרתה. והט' מליקתה ג"כ מטהרתה. והעשירי שהנוצה הנקראת גירטה שבכנפים יטמאו ויטמאו כמשפט שאר המאכלים. הי"א שזאת הנוצה לא יצטרף אל הבשר להשלים ממנה שיעור כזית. והי"ב שהמנקר והטלפים יטמאו ויטמאו כשאר אוכלין כפי מה שביארנו. והי"ג שהם יצטרפו לכזית לטמא בבית הבליעה:
הכנפים והנוצה. ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר יהיו בכנפים וישארו בו אחר שיסורו הנוצה הגדולה. וכן נוצה הקטנה אשר תשאר אחרי סור הנוצה כלה. הרמב"ם:
מיטמאות. פי' הר"ב אם נגע בהן שרץ כו' וכ"כ הר"ש. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן שא"צ הכשר. ופי' הר"ב והר"ש לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. והרמב"ם לא פי' שיגע בהן שרץ:
ולא מצטרפות. פי' הר"ב אם היה אוכל פחות מכביצה כו'. והרמב"ם פי' להשלים כזית. אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה. וכ"כ ג"כ בחבורו פ"ג מהא"ה:
החרטום והצפרנים. הדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא פ"ט דחולין דף קכ"א: *
[ראשי אגפים וראש הזנב. הרכות. הרמב"ם פ"ג מהא"ה]:
בפטומות. תרגום בריאות בשר. פטימות בשר. הרמב"ם:
