תַּעֲנִית ג׳ · א׳

סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלוּ הָאָמוּר, בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה. אֲבָל צְמָחִים שֶׁשָּׁנוּ, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם מִיָּד. וְכֵן שֶׁפָּסְקוּ גְשָׁמִים בֵּין גֶּשֶׁם לְגֶשֶׁם אַרְבָּעִים יוֹם, מַתְרִיעִין עֲלֵיהֶם מִיָּד, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכַּת בַּצֹּרֶת:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה תַּעֲנִית ג׳ א׳, מתוך מסכת תַּעֲנִית שבסדר מועד. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

סדר תעניות האלו. האמורין בפרקין דלעיל, אינו אלא ברביעה ראשונה, אם עברו שלשה זמנין של רביעה של יורה, שהם ג׳ במרחשון וז׳ וי״ז ולא ירדו גשמים, אז היו מתענין יחידים, ואח״כ מתענין הצבור י״ג תעניות על הסדר שאמר:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

סדר תעניות אלו האמור ברביעה ראשונה כו':מפולת הוא שיפלו הכתלים החזקים בלי סיבה גלויה ואין הלכה כר' עקיבא בכולם:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

צמחים ששנו מתריעין עליהם מיד. לפי שאינו דבר שסובל מתון דבשלמא כשהגשמים מאחרין לירד אפשר להמתין שאם ירדו לאחר מכן יהיו פירות השנה כתיקנן ולפיכך גוזרין תעניות במתון על הסדר. אבל צמחים ששינו אם לא יתוקנו במהרה יופסדו לגמרי. וכן כשפסקו גשמים וכו' הרי הצמחים נפסדים במהרה ואין מתון לדבר ומהאי טעמא שינו דוקא תנן אבל יבשו לא כדאיתא בגמרא לפי שאין להם תקנה כשיבשו אלא לזרוע בתחלה לפיכך הרי הם כאילו לא ירדו עליהם גשמים כלל ולפיכך מתענין כפי הסדר. הר"ן:

מפני שהיא מכת בצורת. אע"פ שמכת בצורת קלה ממכת רעב כדתנן במשנה ח' פ"ה דאבות רעב של בצורת בא מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. אפ"ה הכא הכי קאמר דאע"פ שירדו גשמים ולפיכך אפשר שלא יהיה רעב אעפ"כ כיון שפסקו הגשמים מ' יום לפחות מכה המביאה לידי בצורת היא זו. הר"ן:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · תַּעֲנִית ג׳ א׳

א׳
סדר תעניות אלו האמור בפרק א' מ"ה ו' ז':
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · תַּעֲנִית ג׳ א׳

א׳
ותמוהים דברי רש"י שם וז"ל, מתענה ומשלים דאם לאו נראה כמתנה עם קונו, אם תעבור אתענה, ואם לאו לא אתענה. עכ"ל, ואתמהה. ורבינו ישעיה פיק ז"ל הגיה דצ"ל להיפך אם לא תעבור אתענה וכו' ול"נ לקיים גי' הספר. דבל"ז ק' על רש"י שם שכ' וה"ה במת החולה, והכי קיי"ל [תקס"ט], וק' מנ"ל לרש"י הא. אע"כ דהאי ועברה דרישא ר"ל שבאמת עברה הצרה על ראשו, והכי דייק לשוא, מדל"ק וניצל. לפ"ז לא היה צריך רש"י לתת טעם למה כשנתרפא צריך להתענות, דפשיטא דהרי צריך לקיים נדרו, אבל כשמת סד"א קבלה בטעות הוה וא"צ להתענות, על זה כתב רש"י דאפ"ה אם לא יתענה נראה כמתנה עם קונו. והרי כשם שמברך ומודה על הטוב כך מברך על הרעה, מדנדמה רע רק בעיני אדם:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913