חָל לִהְיוֹת יוֹם אֶחָד לְהַפְסִיק בֵּינְתַיִם, מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ, הָיָה נוֹטֵל עֶשֶׂר חַלּוֹת, וְהַמִּתְעַכֵּב נוֹטֵל שְׁתָּיִם. וּבִשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֵׁשׁ, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַנִּכְנָס נוֹטֵל שֶׁבַע, וְהַיּוֹצֵא נוֹטֵל חָמֵשׁ. הַנִּכְנָסִין חוֹלְקִין בַּצָּפוֹן, וְהַיּוֹצְאִין בַּדָּרוֹם. בִּלְגָּה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וְטַבַּעְתָּהּ קְבוּעָה, וְחַלּוֹנָהּ סְתוּמָה:

חל להיות יום אחד להפסיק בינתים כו':חל יום אחד להפסיק בינתים הוא שהיה יו"ט הראשון של חג יום שני או יו"ט האחרון יום חמישי וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום אחד בלבד ויבא החג וישתתפו כולם בעבודה אם יחול יו"ט הראשון יום שני או יכנס משמר שני יום שבת אם יחול יו"ט האחרון יום חמישי לפי שכל יום שבת הוא היום שמתחלפין המשמרות תצא אחת ותיכנס השנית ומחלקין לחם הפנים וכשיזדמן לאחת המשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבוא ותרגום ויתמהמה ויתעכב לפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד ור' יהודה רואה שראוי להעדיף משמר הנכנס מפני נעילת אלו השערים של מוצ"ש ומפני מה חולקין לחם הפנים הנכנסים בצפון העזרה כדי שידעו כי העבודה בזו השבוע שלהם כי השחיטה בצפון כמו שיתבאר במקומו. והיו במקדש ארבע ועשרים טבעות טבעת לכל משמר היו תולין בהם הבהמות ומפשיטין אותם והיו כולם קבועות בכתלים וכשהיתה נכנסה משמרה היתה תולה אותה טבעת לרמוז שהעבודה שלה וכמו כן היו שם עשרים וארבע חלונות ושם בגדי כהונה חלון לכל משמרה ומשמרה והיו כלם סגורות וכשנכנסת משמרה לעבודה היתה פותחת החלון שלה מלבד משמרת בלגה שגזרו עליה חכמים שתהיה לעולם זו המשמרה חולקת בדרום וטבעתה קבועה וחלונה סתומה כמו המשמרה היוצאת ולא הניחו לה סימן שיורה עליה שהעבודה שלה ועשו לה זה מפני כי כשתקפה יד היונים על ירושלים כמו שנתפרסם נשאת נערה אחת מהם לאחד משרי היונים וחזרה לדתם והעיזה פניה ונכנסה לבהמ"ק והכתה בסנדלה על המזבח והיתה מדברת ואומרת לו בלשון יוני יאריב יאריב עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ולא תושיעם בעת צרתם ולפיכך עשו חכמי אותו הדור בכל המשפחה שיצא ממנה זו התרבות רעה מה שכתבתי וקבעו זה לדורות משום והנשארים ישמעו ויראו. ואין הלכה כרבי יהודה:

והמתעכב נוטל שתים. פירש הר"ב כל המשמרות שנתעכבו וכו' וכ"כ רש"י. ויש להקשות דה"ל למתני והמתעכבים. ועוד הקשה הכסף משנה בפרק ד' מהל' תמידין התינח אם חל י"ט האחרון בחמישי בשבת דהוו מתעכבים. אבל כשחל יום טוב הראשון בשני בשבת מאי מתעכב שייך למימר. המתעכב והמקדים הוה ליה למתני. והרמב"ם מפרש דהמתעכב הוא מלשון תרגום. ויתמהמה מתרגמינן ויתעכב ור"ל שכשחל יום אחד בינתים ונמצא שהמשמר שחל בו הי"ט מתעצלים מלבא כולם הואיל ובשבוע שלהם חל הי"ט שיד כל המשמרות שוות. ולפיכך הואיל ומעטים הם הבאים מאותה המשמר אינם נוטלים אלא שתים ולפי זה כשחל י"ט ביום שני. שבת שקודם י"ט משמר היוצא נוטל עשר והוא שקורא התנא משמר שזמנו קבוע והנכנס נוטל שתים מהטעם האמור וכשחל י"ט האחרון להיות בחמישי שבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים שהם המתעצלים:

הנכנס נוטל שבע. כתב הר"ב בשכר הגפת דלתות. ואע"ג שגם עליו תעבור חלוקה הזאת לשבת הבאה שהנכנס אחריו נוטל שבע והוא חמש. וא"כ מאי מהני להם חוק זה. אמרו בגמרא דניחא ליה לאיניש ליקח לאלתר ולא להמתין להבא אע"פ שאם ימתין יבוא לו גם כן שוה בשוה:

חולקת. בכוליה פירקין מתני בלשון זכר כמ"ש במשנה ו' טעם הדבר. והכא בבילגה נקט לשון נקיבה ונ"ל דודאי שהלשון משמרה סובל לשון זכר מהטעם שכתב הרמב"ם לעיל וסובל לשון נקיבה כי כן המלה בעצמה. ולפיכך בבילגה הניחו הלשון לנקיבה לגנאי ועוד שהחוטאת אשה היתה. ואל תטעה לחשוב בילגה לשם אשה כי הוא שם ראש המשמר החמשה עשר בדברי הימים א' כ"ד:

וטבעתה קבועה. פירוש הר"ב שמכניס צואר הבהמה לתוכה כו' ומבואר יותר בסוף  מעשר שני ופרק ד' דתמיד:

סליק מסכת סוכה