בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָשׁ. וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר:

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה כו':מדינה היא כל העיירות שבא"י מלבד ירושלם וכבר ביארנו זה במס' מעשר שני.

ויום הנף הוא יום ששה עשר מניסן שאמר בו השם והניף את העומר ודרש ר' יוחנן בן זכאי אחר חורבן הבית יום ששה עשר מניסן אסור לאכול חדש כל היום וזהו ענין התקין וכן אמרו מאי התקין דרש והתקין ועוד יתבארו עיקרי זה המאמר וטעמו בעשירי ממס' מנחות ואלו התקנות כולם הלכה בכל מקום שנמצא מהם דבר דבר בכל המשנה:

ובמדינה. כתב הר"ב בירושלים וכו' ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דשקלים:

זכר למקדש. גמ' מנין דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא (ירמיה ל') ציון [היא] דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:

ושיהא יום הנף כו'. במשנה ג' פ"ד דר"ה קתני הרבה תקנות שהתקין. ואלו שתי תקנות דהכא מתני בהדדי. ומשמע שתיקנם ביחד והלכך הכא דמייתי הראשונה אגב תני נמי לשנייה דעמה. אבל במשנה ה' פ"י דמנחות דאצטריך לסיפא. לא תני רישא אגב סיפא. הר"ן. אלא שהוצרכתי להוסיף קצת:

כולו אסור. כתב הר"ב משום מהרה יבנה בית המקדש כו'. ומקשים בגמרא דאבני אימת אי ביום ט"ז כבר הותר משהאיר המזרח. אלא דנבנה קודם ט"ז מחצות תשתרי כדתנן במשנה ה' פ"י דמנחות הרחוקים מותרים מחצות היום שאין בית דין מתעצלין ומשני דאבני בלילה. א"נ [סמוך] לשקיעת החמה דט"ו [*ופירש"י דהיא היא] ומרוב הטרחות שיש בקצירת העומר עד הבאתו כדתנן התם לא יספיקו להקריב למחר קודם חצות. ועיין בפי' הר"ב דמנחות. תמצא פי' אחר במשנה זו: