הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בֵּין הָאִילָנוֹת, וְהָאִילָנוֹת דְּפָנוֹת לָהּ, כְּשֵׁרָה. שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה. חוֹלִין וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה. אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עֲרַאי חוּץ לַסֻּכָּה:

ולפי דרכנו למדנו. אע״פ שלא אמר אלא לשיחת חולין בעלמא, שהיה משתבח בעבדו. למדנו שהישן תחת המטה כו׳:

העושה סוכתו בין האילנות כו':שליחי מצוה פטורין מן הסוכה כו':מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את כו':האילנות אין ראויות שיהו דפנות אלא בשני תנאים האחד שיהו אותם האילנות בתכלית העובי והחזוק כדי שלא תניעם הרוח ויטו לארץ כאשר יקרה לענפים הדקים והשני שימלא ראש האילן ובין ענפים בתבן וכיוצא בו כדי שתתקיים ולא יניענו הרוח כי העיקר אצלנו מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה אינה מחיצה. ועוד עיקר אחר אצלנו העוסק במצוה פטור מן המצוה.

ואמר חולין פטורין מן הסוכה ואפי' חולי קל ביותר.

ואכילת עראי הוא שיאכל אדם שיעור מועט לא יחשוב עליו לסעודה אבל אכלו לדחות תאותו עד שיגמור סעודתו אח"כ וזה המעשה הביאו ללמדך כי המדקדק על עצמו ואינו אוכל ושותה דבר חוץ לסוכה ה"ז משובח אע"פ שאין בו חיוב:

העושה סוכתו בין האילנות. בארץ ולא סמכה עליהן אבל הן דפנותיה. רש"י:

והאילנות דפנות לה. כתב הר"ב והוא שהאילנות עבים ר"ל עיקר האילן עצמו. וז"ש וצריך נמי למלאות בין הענפים כו' ועיין במשנה ח' פ"י דערובין. ובגמרא אי הכי מאי למימרא. מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאשתמושי באילן. כלומר להניח שם כליו קמ"ל:

שלוחי מצוה פטורין. כתב הר"ב אף בשעת חנייתו וכפירש"י וכתב המרדכי משום דכשנחים וישנים בלילה בהנאה יכולין לעסוק למחר טפי והוי בכלל העוסק במצוה. ורבי משה איסרליס בהג"ה סימן ל"ח. כתב כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת. אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן. וזה כדעת הר"ן:

חולין ומשמשיהן פטורין. ומ"ש הר"ב הולכי דרכים ה"פ אם הולכים ביום פטורים ביום. וחייבים בלילה. ואם הולכים בלילה פטורין בלילה וחייבים ביום. והא קמ"ל שאם יש לו ללכת בדרך ויודע שיצטרך לאכול קודם שימצא סוכה א"צ למנוע מפני זה. ב"י סימן תר"מ בשם א"ח ומ"ש תשבו כעין תדורו גמ' וטעמא נ"ל דדריש דהל"ל [בסוכות] תהיו אלא תשבו היינו ישיבה דרך עיכוב והיינו כעין תדורו:

אוכלין ושותין עראי כו'. עיין משנה ו' דפרק קמא: