יוציא ויתן כתובה. ר׳ אליעזר לטעמיה דאמר בפ״ק סתירה לא בעיא עדות ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים דהיינו נמי כעוף הפורח, דאתקש סתירה לטומאה דכולהו מהימני בה, הלכך נאסרה עליו. ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת כו': אמנם נאמנים פסולי עדות לפוסלה מכתובתה כמו שזכר או הנשים השונאות אותה שלא תשתה כשהעידו בראית הזנות אחר הקנוי והסתירה בעדים לפי מה שבארנו בתחילת המסכתא:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
לא היתה שותה. כתב הר"ב שרגלים לדבר בפ"ק דף ג' תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ועד אחד מעידה שהיא טמאה. אמר ליה רב פפא לאביי והא כי כתיבא קינוי בתר סתירה וטומאה כתיבא א"ל ועבר וכבר עבר דאי ס"ד כדכתיב ועבר בתר טומאה וסתירה. קינוי למה לי:
אפילו עבד כו'. עיין בפירוש הר"ב במשנה ח' פ"ק דר"ה:
במשנה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה. בירושלמי מתניתין משהודה ר"ע לר"ט דתני רע"א ע"א נאמן לטמאותה ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה רט"א כשם כו' כך ע"א נאמן להפסידה מכתובתה א"ל ר"ע איכן מצינו כו' חזר ר"ע כו' כ"נ דצ"ל. דאילו לגי' הק"ע ה"ל לפסוק דע"א א"נ להפסיד כתובתה ולא כן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה הלכה י"ד וט"ו. וכן האיבעיות שם לא תהיינה אליבא דהלכתא. אח"ז מצאתי כן להנו"ב מ"ת חלק חו"מ סי' ח':
ב׳
שם חמותה כו' ולא לפוסלה מכתובתה. עי' בתור"ע אות כ' מה שתמה ע"ז באורך. והנה על מה שהקשו התוס' לעיל (כה ב) על הא דמנה לי בידך והלה אמר א"י דלר"ה ור"י חייב מהא דב"ה סברי שם דלא נוטלות כתובתן והרי היא טוענת ברי כו'. נשאלתי הלא הא דב"ה שם דומה לא"י אם פרעתיך דלכ"ע חייב. והשבתי דהואיל דכתובה לא נתנה לגבות מחיים ואם תמות היא בחייו לא תבא לידי גוביינא כלל. לכן עיקר החוב איננו מתחיל אלא משעה שמת ואז כבר היה ספק אם נטמאה ולא נתחייב כלל. להכי דומה לא"י אם נתחייבתי. ובנידון שלפנינו דאנו דנין עתה קודם גירושין אינו אלא בזכות שהיה לה עד עכשיו דהיינו טוה"נ שהיה לה בה אם אבדה או לא. דמיא שפיר לא"י אם פרעתיך:
