אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה), אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ, פְּרָט לַאֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם. אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה:

ארוסה ושומרת יבם. ארוסה שקנא לה ארוס ושומרת יבם שקנא לה יבם:

ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כו': עוד יתבאר לך כשאדם בעל אחר שהגדיל בעילה אסורה אי זה איסור שיהיה המים המאררים אין עושין רושם באשתו. לפיכך אלמנה לכה"ג והדומה לה בשנתבאר עליהם הקנוי והסתירה כמו שבארנו יוצאת בלא כתובה לפי שיש להן כתובה ואף על פי שנשואיהן באיסור כמו שנתבאר בסוף פרק אחד עשר מכתובות:

ארוסה כו' ולא נוטלות כתובה. עיין בפירוש הר"ב מ"ב פ"ד דכתובות ומה שכתבתי במ"ח [צ"ל ז'] פט"ו דיבמות [ד"ה ומניח] ועיין מ"ש לקמן במאי מוקמינן לה בגמ':

ושומרת יבם. כתב הר"ב דמקינוי ואסור לא אימעוט ואפילו אית לן דשומרת יבם שזינתה מותרת(לבעלה) [ליבמה] . [כמ"ש הר"ב בפ"ב משנה ה'] נהי דמותרת מיהו לא בעי למנסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה. כן כתב רש"י ז"ל ותמהו התוס' דאי לא מיתסרא לא הוה צריך קרא למעוטי כדתנן ספ"ב כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה [ועוד] דמה קנוי שייך היכא דלא מיתסרא בסתירותה אלא מדאיצטריך למעוטי ש"מ דמתסרא מיהו ליכא למפשט מינה משום דמוקי לה בגמרא כגון שבא עליה יבם בבית אחיו [דדרשינן מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. וה"נ מוקים לארוסה שבא עליה בבית חמיו] דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה לכ"ע. הלכך שייכא נמי [בדין] אשתו ליאסר עליו בזנות כדברי הכל. ע"כ:

ולא נוטלות כתובה. כתב הר"ב דמקנוי ואיסור לא אמעיט דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' לרבות כו' דואמרת אליהם רבויא. וה"נ אמרינן לעיל בפרקין. רש"י:

אלמנה לכהן גדול כו' לא שותות כו'. משום דחלוקים בטעמא הוצרך לחלקן תוס'. ומ"ש הר"ב דאלמנה גובה כתובתה כדאמרינן בכתובות. ר"ל סוף פרק י"א:

וחלוצה לכהן הדיוט. הר"ב מפרש לכולהו בטעמא דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה וכפירוש רש"י. ודרשא דכתיב כי תשטה כו' הביאה רש"י בשם ספרי ולא צריכין לומר דחלוצה משום אשגרת לישנא כמ"ש ברפ"ט דיבמות דהא עקרה וזקנה [*דלקמן בנ"ג] דלכ"ע לא הוי אלא מד"ס ואמרו לא שותות וטעמא דבשב ואל תעשה יכולין לעקור דבר מן התורה כנזכר בהרבה מקומות. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ח דמכילתין. וכן הרמב"ם מפרש למתני' בטעם שכל שאין האיש מנוקה מעון וכו' שכתב הר"ב במשנה ג' פ"ק. וכ"כ עוד במשנה ג' וסבירא ליה דלאו דוקא בעון אשה זו שבא עליה בדרך. אלא כל עון קאמר קרא ועון דד"ס נמי בכלל כדאשכחן לר"י הגלילי במ"ה פ"ח לענין הירא ורך הלבב דס"ל דיראת עבירה דד"ס נמי בכלל זו נ"ל. וטעמא רבה איכא שהתורה צותה לשמוע לדברי חכמים ושלא לסור מדבריהם. ונמצא שהעובר על דבריהם אינו מנוקה מעון דהכא ויש בכלל הירא מעבירות שבידו דהתם. כך נ"ל. והוסיף הרמב"ם בחבורו פ"ב מה"ס ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שהיא מד"ס וכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שניה כו' אינה שותה אלא תצא בלא כתובה. ע"כ. אלא שהראב"ד השיג עליו מהא דמוקמינן לארוסה ושומרת יבם שקדמה שכיבת בעל לבועל. ושבא עליה בבית חמיו כו' וכמו שכתבתי לעיל ואמאי אצטריך קרא למעוטינהו. תיפוק ליה משום דאינו מנוקה מעון עכ"ד. וכתב הכ"מ דיש לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה הוא:

ונתינה. עיין מ"ש בריש פ"ג דמכות: