הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ כְדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת. וְאוֹמְרִים לָהּ, בִּתִּי, הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה, הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂים. עֲשִׂי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמָּיִם. וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשׁוֹמְעָן, הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ:

ר׳ יהושע אומר כו׳ צריך ב׳ עדים אף לסתירה. והלכה כרבי יהושע. ואעפ״כ אמרינן בגמרא דבזמן הזה לא לימא איניש לביתיה אפילו בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני, שיש לחוש לדברי ר״י ברבי יהודה דאמר מקנא אדם לאשתו על פי עד אחד או על פי עצמו. ואם נסתרה אחר שקנא לה בינו לבינה, נאסרה עליו איסור עולם בזמן הזה שאין שם מי המרים:

היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים כו': כתוב בתורה בפרשת סוטה ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ואמר בזקן ממרא על פי התורה לפיכך כמו הזקן ממרא בב"ד הגדול כמו שנתבאר מלשון התורה כפי שנבאר בסנהדרין כמו כן הסוטה בבית דין הגדול. ומאיימין עליה יתבאר איום עדי נפשות בפרק ד' מסנהדרין (הלכה ה'). וענין שאינה כדי לשומען שא"א שיהיו נמצאים באנשי ביתה ובמשפחתה בזכרון אלו הדברים שיאמר לה מעשי תמר ויהודה והענין שבא בראובן ומן הדומה לזה ממה שיש במקרא זה כולו לאיים עליה:

ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות כלו' שכמו שמאיימין יותר על עדי נפשות מעל עדי ממונות וכדתנן במשנה ה' פרק רביעי דסנהדרין כמו כן מאיימין יותר על האשה. אבל לא שאותו איום עצמו אומרים באשה שאין ענינו לענינה כלל:

דברים שאינה כדאי לשומען. פירש הר"ב כגון יהודה וכו'. ראובן הודה ולא בוש. מנלן דאודי. מפרש רש"י שמסורת היא בידם. ומדרש אגדה דרבי תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אב:

וכל משפחת בית אביה. שאי אפשר [שלא] יהיו נמצאין אנשי ביתה ומשפחתה בזכרון אלו הדברים. הרמב"ם: