כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ. אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי, וְדִבְּרָה עִמּוֹ, עֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לְבֵיתָהּ וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. נִכְנְסָה עִמּוֹ לְבֵית הַסֵּתֶר וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְדֵי טֻמְאָה, אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ וַאֲסוּרָה לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה. וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבָּמֶת:

מקנא לה על פי שנים. אם בא להשקותה מי המרים, צריך להביא שני עדים ולומר לה בפניהם אל תסתרי עם איש פלוני. ואם לא קנא לה בפני שנים, אינה נאסרת עליו בסתירה זו ואינו משקה אותה:

כיצד מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי כו': זאת ההלכה נכללת על שני מינין מהקנוי אחד מהם קנוי אמיתיה והוא שרמזנו [עליו] בהלכה הנקדמת והאחד הוא שמנעה מלדבר עם איש פלוני בפני שנים ואחר כך ראה אותה מדברת עמו בפני שנים הרי זה אינו קנוי ואינה אסורה על בעלה ולא תאסר בתרומה אם היתה ישראלית אשת כהן וכן כשנסתרה עמו בפני שנים לא תאסר עליו ג"כ אחר שלא מנעה אלא מן הדבור אבל אם אמר לה בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני זהו הקנוי הגמור הרמוז אליו ואם ראה אותה אח"כ מדברת עמו לא תאסר גם כן אבל היא מותרת לביתה ר"ל לבא עליה ואם נכנסה עמו לסתר בפני שנים ושהתה כדי טומאה ושיעור זה מן הזמן כשיעור לצלות ביצה של תרנגולת באש בינונית וכדי לגמעה אחר שנצלית ואז תאסר על בעלה ואינו מותר לה לאכול בתרומה עד שתשתה מי המרים ולפיכך אם מת בעלה קודם שישקנה חולצת ולא מתייבמת וזה למה שאמרה התורה באדם שמצא באשתו ערות דבר דומה לזה הענין ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ואמרו לאחר ולא ליבם ולכך לא תתייבם ועכ"פ צריכה חליצה לפי שהיתה צריכה גט מבעלה ולכך אנו מצריכין אותה חליצה ואז תהיה מותרת לשאר בני אדם.

כיצד הוא מקנא לה וכו'. כתב הר"ב בגמ' מפרש למתני' הכי א"ל בפני שנים אל תדברי וכו'. פירש"י וא"ל לאו פירושא דכיצד מקנא לה הוא אלא תרתי קתני והכי קאמר לא תדברי וכו':

עדיין היא מותרת לביתה. כלומר לבעלה לפי שלא אסרתה התורה מספק אלא ע"י קינוי:

כדי טומאה . פירש הר"ב כדי לצלות כו' באש בינונית. הרמב"ם:

ואסורה לאכול בתרומה. כדילפינן לקמן [דף כ"ח] שלשה ונטמאה אמורים בפרשה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. רש"י: