שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין, הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַהוֹדָאָה בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה, פָּטוּר. כֵּיצַד, שְׁתֵּי כֶסֶף לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, פָּטוּר. שְׁתֵּי כֶסֶף וּפְרוּטָה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא פְרוּטָה, חַיָּב. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי, פָּטוּר. מָנֶה לִי בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, חַיָּב. מָנֶה לְאַבָּא בְיָדֶךָ, אֵין לְךָ בְיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמֵשִׁיב אֲבֵדָה:
הטקסט מוצג עם ניקוד
שבועת הדיינין. השבועה שהדיינים משביעים ע״י הודאה במקצת הטענה, צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף, שהוא שליש דינר, שהדינר שש מעות והוא משקל צ״ו שעורות בינוניות, נמצאו שתי מעות משקל שלשים ושתים שעורות:
שבועת הדיינין הטענה שתי כסף כו': שתי כסף הוא משקל שתים ושלשים שעורות מכסף או מה ששוה זה השיעור. ופרוטה חצי שעורה מכסף: וכשמודה ממה שתבעוהו בפחות משוה פרוטה פטור וכן כשכפר מאשר תבעוהו בפחות משתי כסף פטור וכן אמרו ז"ל כפירת הטענה שתי כסף: ופירוש אמרו פטור שהוא פטור משבועת התורה אבל הוא חייב שבועת היסת ובכל מקום שיאמר במשנה בענין שבועת הממונות חייב רצונו לומר בשבועת התורה כי השבועות גם כן שעקרן מדרבנן הנזכרות במשנה הם בנקיטת חפץ וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואין הפרש ביניהן זולתי בדין בלבד והוא שהשבועה המחוייבת מן התורה אם הוא מסרב ואינו רוצה לישבע ב"ד יורדין לנכסיו ופורעין מן הנמצא אצלו השיעור שכפר ולא רצה לישבע עליו והשבועה המחוייבת מדרבנן אע"פ שהיא נזכרת במשנה אם לא רצה לישבע לא נחתינן לנכסיה אבל משמתינן ליה עד שיפרע או ישבע ואם עמד בנדויו שלשים יום ולא פרע ולא נשבע מלקה אותו הדיין במלקות כפי מה שיראה מרשעתו ואם עמד על כפירתו וסרבנותו מלישבע אחר שהלקהו יתירו לו נדויו וילך לו: ודע כי השבועות המחוייבות מן התורה שלשה מינין והם שבועת מודה במקצת ושבועת מי שיש עליו עד אחד ושבועת השומרים וכל השבועות הנזכרות במשנה מלבד אלו הם בתקנת החכמים אבל הם בנקיטת חפץ כעין דאורייתא כמו שבארנו: ומה שאמר מנה לאבא בידך וכו' פטור זהו כשאמר הבן שמא יש לאבי מנה בידך אבל אם אמר לו ברי לי שיש לאבי בידך מנה ואמר הוא חמשים חייב ואינו כמשיב אבדה וכיצד היא שבועת התורה שתהיה ביד הנשבע [גי' יעב"ץ: ס"ת] כשהוא נשבע בתורה וזו היא נקיטת חפץ ושבועת היסת שתהיה התורה ביד משביעו:
שבועת הדיינין. כתבו התוס' הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון משום דמלתא דפשיטא הוא. ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות עכ"ל. ותמיהני דהא בשבועת בטוי. ושבועת שוא. דנמי מלתא דפשיטא הוא ואפ"ה תנא לה גבייהו בספ"ג ואע"ג דליכא למימר בהו למלפינהו משבועת העדות. אלא נ"ל דהיינו טעמא דלא נקט הכא. משום דשבועת הדיינין היא עצמה שבועת הפקדון. וז"ל הרמב"ם בפרק י"א מהל' שבועות דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים או שבועת היסת בשקר. שיהא חייב משום שבועת הפקדון. ע"כ. ועיין לקמן:
שבועת הדיינין. ל' הר"ב שהדיינין משביעין ע"י הודאה במקצת הטענה וכו'. רש"י [ועמ"ש לקמן בדבור וההודאה]. וכתב עליו הר"ן פירוש לפירושו שאע"פ ששבועת הפקדון [*שבועת הדיינין] היא בטוען נאנסו. או נאבדו או נגנבו. וכן שבועת ע"א שבועת הדיינין נמי היא. הכי קתני שבועת הדיינים של מודה מקצת. צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה ש"פ. ולאו כל שבועות הדיינין קתני. אי נמי דשבועת הפקדון לאו בכלל שבועת הדיינין היא. דשם אחר יש לה ושבועת הפקדון מקריא. ושבועת הפקדון כוללת כל עסק שבועה שעל ידי פקדון. ושבועת ע"א נמי כיון דלא נכתבה בהדיא ליתא בכלל שבועת הדיינים. ע"כ. וטעמא דשבועת עד א' לא בעי הודאה במקצת. ולא כפירת שתי כסף. מפרש בגמ' דף מ' דתניא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון. עד א' מחייבו שבועה. ושנים מחייבים בפרוטה דממונא הוא. הכי נמי עד א' מחייבו שבועה בטענת וכפירת פרוטה:
שבועת הדיינין. כתב הר"ב דנקיט חפצא בידיה. כדאשכחן באברהם דכי השביע לאליעזר אתפסיה בברית מילה שנאמר (בראשית כ״ד:ב׳-ג׳) שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך. גמ'. ותמהו התוס' דבשבועת העדות. ובטיו. ופקדון. כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינים. ליבעי בהו אנקוטי חפצא. ע"כ. ומ"ש הר"ב שבועת היסת. מפרש רש"י [שם ע"ב] לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו אם ה' הסיתך והוא פסוק בשמואל א' כ"ו ושם פירש"י כל הסתה לשון שומא. *) אמיטמינ"ש בלע"ז ע"כ. ומ"ש הר"ב והמחוייב שבועה מדבריהם וכו' זה לשון הרמב"ם והשבועה המחוייבת מדרבנן אע"פ שהיא נזכרת במשנה [כו']:
הטענה שתי כסף. וכתב הר"ב צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף וכן לשון רש"י ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בס"ד:
שתי כסף. פירש הר"ב שתי מעות כסף וכן פירש"י ומסיים דהא שתי לשון נקבה הוא. ע"כ. וטעמו של דבר מפורש בירושלמי שאמרו סוף מטבע כסף. מעה. כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתיב. (שמות כ״ב:ו׳) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה. עשרין מעין. אין לך לחייב בפרות ממטבע [זו]. ובתר הכי מקשה ותהא מעה כלומר מנין לך שיהו שנים. ומפרק או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים. הר"ן. ועמ"ש לקמן ומ"ש במשנה ה':
הטענה שתי כסף. לשון הר"ב שאם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף וכו'. וכן ל' הרמב"ם. ומסיים וכן אמרו ז"ל כפירת טענה שתי כסף. ע"כ. ורב הוא דאמר הכי בגמ' [דף ל"ט]. ופירש"י טענה דתנן במתני' לאו אתחלת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת הפרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה. ע"כ. והכי יליף מקרא דכתיב כסף או כלים. מה כלים שנים. אף כסף שנים. ואי איתא דלתחלת טענה אתא לא לכתוב כסף כלל. ואנא אמינא מה כלים שנים. אף כל שנים והוה ליה כסף נמי בהאי כללא. כסף דכתב רחמנא למה לי. אם אינו ענין לטענה. תנהו ענין לכפירה. ושמואל פליג וסבירה ליה דאיצטריך לכתוב כסף. דאי לא כתב לא הוה מצי למילף מכלים אלא שנים. אבל דבעינן דבר חשוב אימא לא ולחייב בכל מידי דטעין ליה תרי. ואפי' אינן שתי כסף. קמ"ל כסף. דבעינן דבר חשוב. ולגופיה לתחלת טענה צריך קרא. ולדידי' מתניתין הטענה שתי כסף. טענה עצמה שתי כסף. ונמצינו למדין שז"ש הר"ב בתחלת המשנה שלא תהא הטענה פחות משתי כסף. וכן ל' רש"י שלא באו לדקדק בפירוש הטענה ממש. וכן רש"י הביא אח"כ פלוגתא דרב ושמואל כלומר דבלשון הטענה פליגי רב ושמואל בפירושה אלא דהר"ב נסיב לפרש אליביה דרב משום דתנא ר' חייא לסייועיה לרב. וכן פירש הרמב"ם אליבא דרב. אבל במשנה ז' פרק ד' דב"מ העתיק הר"ב לשון רש"י שם. והוא אליביה דשמואל. כי לא פורש כלום בדברי הרמב"ם שם. אבל הראה מקום על פירושו דהכא. ובסמוך בבבא כיצד שתי כסף וכו' אכתוב עוד מזה בס"ד:
וההודאה בשוה פרוטה. דמשנתינו בשבועת הדיינים ע"י הודאת מקצת הטענה היא כדפירש הר"ב. ומסיים רש"י שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה. [בגמ' פרק ט' דב"ק דף ק"ז דעירוב פרשיות כתב כאן. וכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרים. שדי בפרשת אם כסף תלוה. ועמ"ש במשנה ו'] וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה. ע"כ וכתב הר"ן וא"ת ולמה הוא נשבע הא קיי"ל שיעבודא דאורייתא. ומלוה על פה גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות [כמ"ש בסוף מסכת ב"ב] וכיון שכן הא דהודה הויא הודה בקרקעות ותנן בפרקין הודה בקרקעות וכפר בכלים פטור. תירצו בתוס' בשאין לו קרקע ומיהו הני מילי לדינא דאורייתא. אבל השתא דתקון רבנן דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות כדאיתא בפ"ק דקדושין [כמ"ש שם בסוף [מס'] ב"ב] אפי' מסהדי סהדי דאוזפיה ולא פרעיה. [כלומר שהוא אינו מודה מקצת ויש עדים על המקצת דקיי"ל דהוי כהודאת פיו מק"ו דבהודאתו לא מחייב בקנס] ויש לו קרקע ישבע על השאר. משום דלבתר תקנתא אין כאן שיעבוד קרקעות. עכ"ל הר"ן. ומ"ש בשם התוס' כבר כתבתי כן בשמם ברפ"ה ודאי נמי דמחל על השעבוד. ואלא קשיא מה שפירש הר"ב דבשבועות התורה יורדין לנכסיו. וצריך לדחוק דהיינו למטלטלין דוקא. אבל להר"ן ניחא דכיון דשל לקוחות לא משתעבדי אין להם דין שעבודא דאורייתא [*ועיין סברא זו בפ"ב דהוריות משנה ה' בדבור שהמלך וכו'] ולאו אדידהו קא משתבע. ולפיכך יורדין לנכסיו דאמרן הכל בכלל בין מטלטלין בין מקרקעי. והא לא תקשה דקודם תקנתא דרבנן לא שייך יורדין לנכסיו אקרקעות דהאי לישנא דאמרינן [דף מ"א] יורדין לנכסיו איכא בינייהו. בתר תקנתא אתמר דלמר בר רב אשי אמרי' הכי. ואין ה"נ דקודם תקנתא ליכא בינייהו למר בר רב אשי. אלא יורדין למטלטלין:
בשוה פרוטה. והיא חצי שעורה של כסף. לשון הר"ב בריש מסכת קדושין:
ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור. דכי הוא זה. משמע ממין הטענה:
כיצד שתי כסף יש לי בידך וכו' פטור. פירש הר"ב שאין ההודאה ממין הטענה וכו'. וכ"כ רש"י. ואליבא דשמואל מפרשינן הכי בגמ' וס"ל דהאומר שתי כסף. דוקא אמר. ולא שוה. ולכך פטור. דמה שטענו לא הודה לו. וכיצד. אמאי דסמיך ליה קאי. דאם אין ההודאה וכו'. אבל לרב שוה קאמר. וטעמא דחסרא ליה לטענתו דלא טעין שתי כסף ופרוטה. וכיצד ארישא קאי. דקתני הטענה שתי כסף וכו'. וקשיא להר"ב דמפרש ברישא אליבא דרב. והכא מפרש אליבא דשמואל וכן לרש"י נמי דמפרש ברישא שהוא פלוגתא דרב ושמואל. והכא מפרש אליבא דשמואל לבד. וראיתי להר"ן שכתב בשם הרשב"א שהוא אומר אע"ג דקיי"ל כוותיה דרב בפלוגתא דכפירת טענה. היינו משום דתני ר' חייא לסיועיה דרב אבל בפלוגתא דשוה ודוקא [כלומר בפירושא דבבא זו דלשמואל דוקא טעין. ולא שוה. ולרב שוה קאמר] נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני. ולאו הא בהא תליא דאע"ג דקיי"ל כרב בכפירת הטענה אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא. ופטור דרישא משום מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. וכי תימא כיון דקיי"ל כרב. אם איתא דדוקא קתני לא ה"ל למתני שתי כסף דלא אפשר לאחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרא לה טענה. אלא ה"ל למתני דינר יש לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה פטור. איכא למימר אין הכי נמי. אלא משום דבעי למתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה חייב. ולאשמעינן דטענו חטין וכו' נקט נמי ברישא שתי כסף וההודאה בפרוטה. ואע"פ שאין זה נוח לי. לישנא דרש"י דייקא לי הכי. שפירשה למשנתינו אליבא דשמואל. עכ"ל. כלומר דהואיל ואע"ג דברישא כתב שהוא פלוגתא דרב ושמואל אפ"ה סתם ופי' בסיפא הכא אליבא דשמואל בלחוד. ש"מ דבסיפא פשיטא ליה דהלכה כשמואל. ובהכי ודאי מתישבין דברי הר"ב שבפירושו בכאן. דאע"ג דפירש ברישא כרב משום דתני ר' חייא לסיועיה לרב. אפ"ה הכא בסיפא מפרש כשמואל אלא שעדיין קשיא לי מה שהקשיתי לעיל מפירושו דמשנה ז' פ"ד דב"מ ששם פירש גם לרישא דהכא כשמואל. ואילו הכא סתם לרישא כרב. דאדתנן התם הטענה שתי כסף. פירש שטענו שוה שתי מעות כסף יש לי בידך. וזה יודה לו מהם ש"פ ויכפור השאר. וזה ודאי כשמואל דרישא. *) מדמפרש שטענו שוה כלומר שכך טוען בהדיא. וכדמסקינן הכא אליבא דשמואל. דאי סתמא. דוקא קאמר. ולשונו של הר"ב שם. הוא ל' רש"י דהתם. ולפיכך קרוב אלי לומר דרש"י ס"ל גם ברישא כשמואל כדדייק לישניה בב"מ. ומש"ה מסיים פירושו בסיפא דהכא. כשמואל נמי. ולא תידוק מינה דמאן דס"ל כרב ברישא אפ"ה יפרש הסיפא כשמואל והואיל והרשב"א עצמו (ואי) [וכן כצ"ל] נמי הר"ן כתב שאין נוח לו לפרש כך. אלא דלישנא דרש"י דייקא ליה. הלכך כשר הדבר לפני יותר לפרש פירוש הנות ולתרץ דיוקא דברש"י דלא תידוק מיניה. והיינו טעמא דאף ברישא כשמואל ס"ל כמ"ש בב"מ ועוד יש לי לומר דלא תידוק מדברי רש"י אע"ג דלא ס"ל כשמואל משום דהא נקט ברישא דפלוגתא דרב ושמואל הוא ולרב א"צ פירוש בסיפא כלל דממילא רווחא שמעתתא דטעמא דחסרא ליה טענתא שכן הגמ' ניחא ליה לרב וקשיא ליה לשמואל משום דלרב פשיטא לן בטעמא דמתני'. דהא חסרא ליה טענתא. וגם הרמב"ם בפירושו שמפרש הרישא כרב. לא פירש בסיפא כלום משום דאין צריך לפירוש. והלכך נמי רש"י דמפרש כשמואל לאו בדוקא נקט הפירוש. אלא מדהתחיל לפרש ברישא כרב ושמואל מסיים פירוש הסיפא כשמואל. משום דאליביה צריך פירוש. אבל לרב א"צ פירוש. הלכך לא פירש אלא אליבא דשמואל. ולא משום דכשמואל דוקא ס"ל ומ"מ אע"ג דמהא דהכא ליכא למשמע מיניה דל' רש"י כמאן ס"ל מהא דב"מ ודאי מוכח דכשמואל ס"ל אף ברישא. וא"ת אמאי סבר כשמואל. והא תני ר' חייא לסיועיה לרב לא קשיא דהואיל ורב אשי מתרץ ברייתא אחת אליבא דשמואל ש"מ דסבירא ליה כוותיה. ורב אשי מרא דגמ' ובתראה הוא הלכך יש לפסוק כשמואל וכ"ש דבלאו הכי הלכה כשמואל בדיני ואע"ג דהר"ן מתרץ דלא תקשה על הפוסקים כרב מהא דרב אשי דמתרץ כשמואל וכתב דליכא למידק דמשום הכי סבירא ליה כשמואל שכן רגילות האמוראים לפרש ולתרץ אליבא דמאן אע"ג דלא ס"ל כוותיה לא קשיא על רש"י דאע"ג דמתורץ מאן דלא פסיק כשמואל. מ"מ ליכא לאקשוייא מאן דפסיק כוותיה מהא דרב אשי. כך נ"ל לשטת רש"י ואין עליו שום קושיא לא הכא מדידיה אדידיה ולא מבבא מציעא אדהכא אבל להר"ב אע"ג דפירושו דהכא יש ליישבו דלא תקשה מדידיה אדידיה. משום דכהרשב"א יכולין אנו לפרש בדבריו. מ"מ מפירושו דב"מ אפירושו ברישא דהכא ודאי דקשיא. דהתם מפרש כשמואל וכפירש"י והכא כרב וכפירוש הרמב"ם:
מפני שהוא כמשיב אבדה שהיה יכול להעיז פניו ולכפור. ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבדה שהוא פטור משבועה. כדתנן פרק ה' דגטין. רש"י:
