שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. אָמַר לוֹ, תֶּן לִי פִקְדוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְיָדֶךָ, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין לְךָ בְיָדִי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְיָדִי, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, הֲרֵי זֶה חַיָּב. הִשְׁבִּיעַ עָלָיו חֲמִשָּׁה פְעָמִים, בֵּין בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְכָפַר, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת:

בקרובים. שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו:

שבועת הפקדון כיצד אמר לו תן לי פקדוני כו': זה מבואר וטעם ר"ש ברור כי בשעה שיודה תועיל הודאתו ואע"פ שקדמה כפירתו בבית דין לפי שהוא נותן מה שהודה בו:

שבועת הפקדון כיצד. א"ל תן לי פקדוני וכו' כבר כתבתי לעיל דהכא לאו דוקא שאמר ליה וכו' כדילפינן מוכחש בעמיתו. ומשום דלענין שבועת העדות דוקא כדילפינן מולוא יגיד כמ"ש הר"ב בפרק דלעיל משנה י"ב. תנא נמי הכא כדאיתא בגמ' פרק דלעיל דף ל"ב. ומ"מ בעמיתו דייקא. דאע"ג דהכחשה כל דהו אפי' בלא תביעה סגי. מ"מ השבועה צריכה שתהא בפני עמיתו. וזהו שהרמב"ם בפ"ז מהל' שבועות אחר שכתב דחייב אע"פ שלא תבעו. כתב אחד הנשבע לבעל הממון עצמו. או לשלוחו הבא בהרשאתו ששלוחו של אדם כמותו. כך נ"ל שזהו סברת הרמב"ם. והצריך שהשליח יבא בהרשאה. משום דלהוציא ממון מחברו לא סגי בלא הרשאה ולא דמי לשאר שלוחין דעלמא דבדבורא בעלמא נעשה שלוחו כדמשמע רפ"ב דקדושין אבל כשבא בהרשאה הרי הוא כמותו דהא אפי' בשבועת העדות דאיכא מיעוטא דולוא יגיד ולא לאחרים. אפ"ה מהניא כדכתב הר"ב בפרק דלעיל משנה ז'. וגמ' ערוך הוא שם. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ט מהלכות שבועות לענין שבועת העדות או שלוחו. ומ"מ ר"ל כשבא בהרשאה דאי לאו הכי לא כדכתב הר"ב לעיל אלא שהרמב"ם סמך על מ"ש בפ"ז דקדים לענין פקדון דצריך הרשאה. וכ"ש בעדות דלא מהניא בלא הרשאה. ולפיכך אני תמה על הכ"מ שעל זה שכתב הרמב"ם בפ"ז דלענין פקדון או לשלוחו וכו' כתב דנראה דיליף לה מדמעטי' בשבועת העדות ואם לוא יגיד. הא אם לאחר פטור משמע דבפקדון דלא כתיב אם לוא יגיד חייב. כדקיי"ל בכל התורה כולה ששלוחו של אדם כמותו. עכ"ד. וזה דבר תימה דא"כ בפקדון אפי' בלא הרשאה נמי. כיון דבעדות מהניא בהרשאה. אלא דכל בלא הרשאה אינו כמותו לענין הוצאת ממון. ולפיכך אף בפקדון צריך הרשאה וכשבא בהרשאה אפי' בשבועת העדות גופיה מהניא. ואתיא שבועת הפקדון במכ"ש ולא במדאצטריך כמו שחשב הכ"מ:

משביעך אני. לא שהתורה חייבתו בשבועה ושלכך משביעו שלא מצינו שיתחייב השומר שבועה מן התורה. אלא כשהודה שהוא שומר. ורוצה לפטור עצמו מחיוב התשלומין. אבל לא בכופר שהוא שומר. אלא אם השביעו. והלה נשבע קאמרינן:

משביעך אני ואמר אמן. לרבנן דסברי להו מפי אחרים נמי חייב אפי' חוץ לב"ד. הוי מצי לפרושי מפי אחרים. והכא ליכא לתרוצי כמ"ש בשם הר"ן בפרק דלעיל משנה ג' אלא (הכא) איידי דלעיל. תנא נמי הכא בכה"ג. וכדרך שאמר בגמ' ארישא. כמ"ש לעיל: