אֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַחוּץ וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט) מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, עַל מַה שֶּׁזֶּה מְכַפֵּר, זֶה מְכַפֵּר. מַה הַפְּנִימִי אֵין מְכַפֵּר אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְדִיעָה, אַף הַחִיצוֹן אֵין מְכַפֵּר אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְדִיעָה:

ידיעות הטומאה. או נפש אשר תגע בכל דבר טמא (שם), האמור בויקרא אצל טומאת מקדש וקדשיו:

אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף כו': זה אפשר בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ולא קדמה לו ידיעה שהוא איסור על בני ישראל ביאה למקדש והוא טמא ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש ואח"כ ידע שהוא טמא כשנכנס וכי הוא אסור לכנס למקדש טמא הנה כי אין לו ידיעה בתחלה. ושעיר הנעשה בחוץ ביוה"כ הוא חטאת ויאכל למוצאי יום הכפורים וכבר נתבאר זה במקומו [מנחות פי"א הל"ז]:

אין בה ידיעה בתחלה. לשון הר"ב שלא ידע בטומאה זו מימיו וכן לשון רש"י. ולמסקנא דגמ' שכתבתי בריש מתני' דלעיל לא משכחת אלא בתנוק שנשבה לבין הנכרים וכן פירש הרמב"ם. ולישנא דבטומאה זו לא משמע הכי. ואע"ג דהכא יש ליישב פירש"י דמפרש במשנה דלא כמסקנת הגמ' כי כך דרכו כמ"ש בהרבה מקומות. ומהן במשנה ג' פ"ט דיבמות [ד"ה ולא מזונות]. אבל בריש פ"ב דכבר עלתה המסקנא ליכא לתרוצי בהכי ושם אעתיק ל' התוס' בזה:

שנאמר מלבד חטאת הבכורים. כתב הר"ב והקישן הכתוב. עמ"ש בזה במשנה ג' פ"ז דיומא [ד"ה עם תמיד]. ומ"ש הר"ב ללמדך כו' מה פנימי וכו' אף שעיר שנעשה בחוץ אינו מכפר אלא על מה שיש בה ידיעה וכו'. וא"ת כיון שהוקשו א"כ יכפר פנימי אדידיה ואדחיצון. ונפקא מיניה דהיכא דלא עבד חיצון דלא היה להם שעירים ככל הצורך. ומשני בגמ' אמר קרא אחת. כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי ואע"ג דאי אפשר שיביא חיצון ולא פנימי. דפנימי מיקרב ברישא. נפקא מיניה לטומאה דאירע בין זה לזה אמר קרא אחת בשנה. כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה: