הָאוֹמֵר לַפּוֹעֵל, הֵא לָךְ אִסָּר זֶה וּלְקֹט לִי יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ מֻתָּר. לְקֹט לִי בּוֹ יָרָק הַיּוֹם, שְׂכָרוֹ אָסוּר. לָקַח מִן הַנַּחְתּוֹם כִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן, כְּשֶׁאֶלְקֹט יַרְקוֹת שָׂדֶה אָבִיא לָךְ, מֻתָּר. לָקַח מִמֶּנּוּ סְתָם, לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִדְּמֵי שְׁבִיעִית:

חומרי אדם. שאין עושין מהם מלוגמא:

ענין שאמר שכרו מותר ר"ל שאינו דמי שביעית ומה שאמר שכרו אסור שהוא דמי שביעית ודין השכר הוא כדין מוכר פירות שביעית והתמורה בפירות שביעית מותר כגון שיאמר לו קח זה הפרי ותן לי פרי פלוני ולפיכך כשיקח הלחם מן הנחתום ואומר לו אתן לך בו ירקות שדה כשאקבצם מותר אבל אם לקח ממנו לחם בדמים ולא פירש לו שיתן לו בהם ירקות נעשה כחוב עליו ואסור לתת בחובו פירות שביעית:

ואמר פונדיון ואיסר על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר ואיסר רביע דרכמון ופונדיון חצי דרכמון והדרכמון ט"ז גרעיני שעורים וכבר בארנו אלו השיעורים במה שעבר (פ"ח מ"ה דפאה):

ולקוט לי ירק. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ג:

שכרו מותר. וא"ת ומ"ש מצובע בשכר דמשנה ג פ"ז. וי"ל כדאיתא במס' ע"ז בר"פ השוכר את הפועל דמחלק בין לוקט ירק לחמרים דשכרן יש להם קדושת שביעית וקאמר רבא פועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו רבנן חמרין דנפיש אגרייהו קנסו רבנן בהו. ופי' התוס' חמרין דנפיש אגרייהו פירוש ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה ע"כ. וצובע נמי רווחי טפי:

שכרו אסור. ר"ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית וכ"כ הרמב"ם:

ככר בפונדיון. ל' הרמב"ם ואמר פונדיון ואיסר [כלומר ברישא] על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר: