הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חֲמִשָּׁה כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר. וּמוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

תיקון דברי זאת המשנה מוכר לנכרים בארץ יתר מיכן ולישראל בחוצה לארץ ולא נהיה חוששין שמא ימכור הנכרי לישראל או יקנה ישראל חוצה לארץ וילך לארץ ישראל שהעיקר בידינו אחזוקי באיסורא לא מחזקינן:

[*ואם הביא יותר מכאן מותר. לשון הפי' שהזכרתי. מותר למכור לו כלים לפי מה שהביא ולא נחשדוהו שמא הביא מן המשומר באוצר עכ"ל. ואני תמה על הרמב"ם שהשמיט לבבא זו בפ"ח מהלכות שמטה]:

ומוכר לנכרים וכו'. לשון הרמב"ם תיקון דברי זאת המשנה מוכר לנכרים בארץ יתר מכן ולישראל בח"ל: