אֲבָנִים שֶׁזִּעְזְעָתַן הַמַּחֲרֵשָׁה, אוֹ שֶׁהָיוּ מְכֻסּוֹת וְנִתְגַּלּוּ, אִם יֵשׁ בָּהֶם שְׁתַּיִם שֶׁל מַשְּׂאוֹי שְׁנַיִם שְׁנַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ. הַמְסַקֵּל אֶת שָׂדֵהוּ, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. וְכֵן גַּרְגֵּר שֶׁל צְרוֹרוֹת אוֹ גַל שֶׁל אֲבָנִים, נוֹטֵל אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּמַנִּיחַ אֶת הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ. אִם יֶשׁ תַּחְתֵּיהֶן סֶלַע אוֹ קַשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ יִנָּטֵלוּ:

כבר נתבאר בגמ' בירושל' שר"ל באמרו זעזעתן המחרישה שיהיו האבני' ראויין שתזעזע אותן המחרישה אע"פ שלא נזדעזעה:

גרגר של צרורות. גל מאבנים קטנים וכל זה מבואר על העיקר שיסדנו שאסור לו תיקון שדהו:

המסקל את שדהו. מפני שהוא צריך לאבנים. ל' הרמב"ם בחבורו פ"ב. [*ירושלמי פריך בפ' דלעיל אדתנן התם במשנה ג מסקלין עד ר"ה כו'. תמן תנינן המסקל נוטל את העליונות ומניח את הנוגעים בארץ וכא את אמר הכין אמר ר' יונה כאן בתלוש כאן במחובר. ומן התימה בעיני שהרמב"ם בפ"ב שהעתיק למשנתנו דהכא ובפ"ג העתיק למשנה דפרק דלעיל ולא פירש דזו בתלוש וזו במחובר]:

גרגר. מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳) הר"ש: