מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, מְפַסְּלִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִשִּׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסּוּלוֹ:

מקשאות ומדלעות. קשואים ודלועים אבל משם ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:

מסקלין. מסירין האבנים:

מקרסמין. לכרות השבולת ביד ולהניח התבן והוא כמו מכרסמין וכבר פירשנוהו (פאה פ"ב מ"ז):

מזרדין. לכרות הענפים המתפשטים מן האילן וזרדין שם הענפים הכרותים בעת הזמיר:

ומפסלין. לכרות מה שיבש מן הענפים שהוא נפסד גזור מן פסולת:

ור' יהושע אומר. שאינו עושה שלא יזמור אותו עד ראש השנה אבל הוא עושה עד זמן שדרך בני אדם לעשות בכל השנים שלא יזמור אחריו:

ור' שמעון אומר שהוא אסור אלא עד עצרת בלבד שהוא מותר בעבודת האילן כמו שהיתה משנה ראשונה והלכה כתנא קמא:

מסקלין. מכאן סייעתא למ"ש לעיל לדעת הרמב"ם דמזבלין אכל השדות קאי ולא כללינהו בסיפא משום דלא דמיין. דהא הכא דודאי בכל שדה אילנות איירינן. ואפילו הכי לא כייל מסקלין בהדי אינך אלא משום דסיקול בשדה ואינך באילן עצמו. ומכל מקום קשה קצת דמסקלין הוה ליה למתני בהדי מזבלין וכן כתבם הרמב"ם כמו שהעתקתי לעיל [*ועיין בפרק דלקמן משנה ז]:

[*מקרסמין. פירש הר"ב כמו מכרסמין בכ"ף כו'. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק ב דפאה]: