עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּחֹלּוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּת שֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נְטִיעָה כִשְׁמָהּ. אִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, מִטֶּפַח וּלְמַטָּה כִּנְטִיעָה, מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה, כְּאִילָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן:

עד שיחולו. פעל נגזר ממלת חול ור"ל שיקראו נטיעות כל השלש שנים שהם ערלים בלבד וזה אם יפדה נטע רבעי שבהם ואם לא יפדנו עד תום השנה הרביעית שהיא קדש וכן אמרו מאי עד שיחולו עד שיפדו או עד שיעשו חולין מאליהם ר"ל בשנה החמישית:

ור' עקיבא אומר נטיעה כשמה. ר"ל שנלך בה אחרי מנהג הלשון וכל מה שיקראו בני אדם נטיעה היא נטיעה הנאמר עלי' עשר נטיעות לתוך בית סאה:

אילן שנגמם והוציא חליפין. פירוש האילן כשיכרת ועוד יחליף א"ר שמעון שאם כרתו אותו עד שלא נשתייר ממנו על פני הארץ אלא פחות טפח יהיה הצומח בו כנטיעות ואם הוא יותר מטפח יהיה הצומח בו כאילן וכבר נתבאר לך בלא ספק ההפרש בין הנטיעה והאילן שהאילנות ג' לבית סאה והנטיעות עשר לבית סאה ואז יקרא שדה אילן והלכה כרבי עקיבא וכר"ש מפני שיש בתוספתא (פ"א) דברים מסכימין עם דבריהם:

[*רבי עקיבא אומר כו' אילן שנגמם כו' דברי רבי שמעון. ופסק הר"ב כתרווייהו. וכן כתב הרמב"ם ונתן טעם מפני שיש בתוספתא דברים מסכימים עם דבריהם. ובכסף משנה תמה על מה שפסק כרבי שמעון. סבר דהתוספתא שזכר היינו מאי דאמר בירושלמי רבי שמעון ורבי מאיר אמרו דבר אחד וכו' עיין שם. ולא זכר הכסף משנה טעם במה שכתוב הלכה כרבי עקיבא אולי משום דהלכה כרבי עקיבא מחבירו]:

מטפח ולמטה כנטיעה כו'. לשון הרמב"ם אם כרתו אותו עד שלא נשתייר ממנו על פני הארץ אלא פחות מטפח יהיה הצומח בו כנטיעות ואם הוא יותר מטפח יהיה הצומח בו כאילן ע"כ. [*ומ"ש הר"ב דהלכה כרבי שמעון כתבתי לעיל]: