פָּרֹכֶת שֶׁנִּטְמֵאת בִּוְלַד הַטֻמְאָה, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בִּפְנִים וּמַכְנִיסִין אוֹתָהּ מִיָּד. וְאֶת שֶׁנִּטְמֵאת בְּאַב הַטֻמְאָה, מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בַּחוּץ וְשׁוֹטְחִין אוֹתָהּ בַּחֵיל. וְאִם הָיְתָה חֲדָשָׁה, שׁוֹטְחִין אוֹתָהּ עַל גַּג הָאִצְטַבָּא, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הָעָם אֶת מְלַאכְתָּהּ שֶׁהִיא נָאָה:
הטקסט מוצג עם ניקוד
פרוכת שנטמאת כו':בתחילת סדר טהרות נבאר לך האבות והתולדות נקראות ולד הטומאה ובמסכת פרה תמצא זה הלשון אמר כי כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה א"כ אינה נטמאת זאת הפרוכת מצד שהוא כלי בולד הטומאה אלא במשקה ועוד יתבאר לך בתחלת כלים כי הכלים המטמאים במשקין אינן צריכין הערב השמש אלא אם נטמאו באב הטומאה:
פרוכת שנטמאת בולד הטומאה. ואם תאמר דבמשנה י"ג פרק כ"ד מכלים פי' הר"ב דוילון מקבל טומאה לפי שהשמש מתעטף וכו' ומתחמם בו והאי פרוכת ליכא למיחש שיתחממו בו דאסור להנות ממנו. תירצו בתוספות דפרק קמא דביצה דף י"ד דכיון דאמרינן [בפ"ק דסוכה מוסכות על הארון] דכייף ליה מיכף עילויה דארון והוי אוהל הלכך יש לו תורת כלי ומטמא אף בולד הטומאה א"נ כשהיו נושאים הפרוכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה א"כ יש תורת כלי עליהם ע"כ. ולתירוץ בתרא ניחא טפי לפירוש הר"ב במשנה דלקמן דמפרש לפרוכת בפרוכת האולם. ומשמע דהיינו נמי פרוכת דאיירינן ביה הכא. ועיין מ"ש לקמן בס"ד ועוד דאנן פרוכת סתמא תנן ואמרינן ביומא בפרק הוציאו לו (יומא דף נ"ד) ובפ' שני דייני דף ק"ו די"ג פרוכות היו במקדש שני. ז' על ז' שערי העזרה ואחד על פתח האולם ואחד על פתח ההיכל ושתים לדביר ושתים כנגדן בעלייה וכתבה הרמב"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש ועלה כתב למתניתין דפרוכת שנטמאה וכו' ובכולהו פרוכת דלאו דדביר לא שייך תירוצא קמא:
נטמאת באב הטומאה. כ' הר"ב כדאמר בפרק בתרא דעירובין. בגמרא דף ק"ד ע"ב:
על גג האיצטבא. עיין במשנה ד' פ"ד דסוכה. [*ועיין במשנה ח' פ"ג דתענית]:
