מָעוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְּהֵמָה, לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר. בְּהַר הַבַּיִת, חֻלִּין. בִּירוּשָׁלַיִם בִּשְׁעַת הָרֶגֶל, מַעֲשֵׂר. וּבִשְׁאָר כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, חֻלִּין:

מחצה על מחצה יפלו לנדבה. דחמירא משקלים, דכולה עולות. אבל שקלים מביאין מהן פעמים חטאות שנאכלים לכהנים. ועוד, דשיירי שקלים לחומות העיר ומגדלותיה:

מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה כו':מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה ר"ל בירושלם לפי שבני אדם עולין שם במעות מעשר שני לקנות בהם הבהמות על הרוב כמו שבארנו במס' מעשר שני וכל מה שימצא לפני סוחרי הבהמות בקר וצאן נאמר שמא ממעות מעשר שני נפלו מיד הקונה ואמרו בירושלם ר"ל בכל השוקים ובשעת הרגל לפי שכל ישראל עולין לרגל וכל מי שיש אצלו מעות מעשר שני מעלה אותן עמו ומה שחייב שיהיה מה שימצא בהר הבית חולין אמרם חזקה אין הכהן מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמה וכל מה שיפול ממנו חולין הוא לפי שכבר נתחלל ואח"כ הוציאוהו מן הלשכה:

לפני סוחרי בהמה. ר"ל בירושלים. רמב"ם:

לעולם מעשר. כתב הר"ב לפי שעולי רגלים כו' ומניחין אותן לקרוביהן כו' לאכול אותן כו' פי' רש"י פ"ק דפסחים ד' ז' בטובת הנאה ונימוקו עמו דהא קי"ל מתנה כמכר לענין מעשר שני ואסור. ועיין בריש מסכת מעשר שני. והרמב"ם כתב לפי שבני אדם עולין שם במעות מעשר שני לקנות בהן בהמות על הרוב. ומ"ש הר"ב שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד. וז"ל התוס' שם דכמה בני אדם עומדים על בהמה אחת לקנות:

בהר הבית חולין. וא"ת לפי' הראשון שפירש הר"ב בסוף ברכות דאפונדתו אזור חלול שנותנין בו מעות ותנן שלא יכנס בו להר הבית וא"כ מסתמא של הקדש הן ונפלו מן המביאים שקליהם ללשכה. כבר כתבו בתוס' בב"מ ד' כ"ו [ובפסחים דף ז'] דאין אסור ליכנס אלא במעות הצרורים לו בסדינו דנראה שנושא אותם לסחורה וגנאי הוא ובענין זה אפי' של הקדש אסור. אבל בידו אפי' הם של חולין מותר ליכנס. ע"כ. וא"ת אכתי נימא דשל תרומת הלשכה הן כבר כתב הרמב"ם ע"פ הירושלמי דחזקה דאין כהן מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמה וכל מה שיפול ממנו *) חולין הוא מה שאחר כך הוציאוהו מן הלשכה: