אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, מְשַׁעֲרִין אֶת הַלִּשְׁכָּה. כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע, עָמְדוּ מִשָּׁלשׁ, יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע. מִשָּׁלשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע, יְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְאִם הִתְלִיעָה סֹלֶת, הִתְלִיעָה לוֹ. וְאִם הֶחְמִיץ יַיִן, הֶחְמִיץ לוֹ. וְאֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת מְעוֹתָיו, עַד שֶׁיְּהֵא הַמִּזְבֵּחַ מְרַצֶּה:

אחת לשלשים יום משערין את הלשכה כו':משערין מלה עברית כמו שער בנפשו וענינו שנותנין שיעור לאותו דבר וכן בכאן פירושו שפוסקין הדמים לאותן הדברים הנמכרים ופוסקין עם מוכרי הסולת והיין לקרבנות בדמים ידועים וקונין מהם בכל יום ויום מה שהיו צריכין לקרבנות אם נתייקר הדבר הנמכר אין הגזבר מוסיף להם כלום על הסך שהסכים עמהם עליו בתחלת השלשים יום ואם הוזל הדבר הנמכר לוקח מהם בשער הזול מוכרין לו כמו שמוכרין לשאר בני אדם שיד הקדש על העליונה ענינו שלוקח החלק היפה לעצמו וקנה לתועלתו וענין לספק שימכור לנו כדי צרכנו וספוק הוא השלמת הצורך תרגום ומצא להן היספקון להון ועברי ממש אם ישפק עפר שומרון במלאת ספקו ואם הוא בשין וענין מארבע סאין בסלע מסך ארבע סאין בסלע ושיעור הסאה והסלע כבר פרשנוה פעמים רבות בסדר זרעים וממה שאני טעון להזכירך בסוף זה הפרק אמרם בהתלמוד בהעלם דבר ושעירי ע"ז בתחלה גובין להן ואינן באין מתרומת הלשכה:

משערין. פי' הר"ב פוסקין שער. וכתב הרמב"ם שהוא מלה עברית. כמו שער בנפשו. [משלי כ"ג ז'] וענינו שנותנין שעור לאותו דבר:

המקבל עליו. פי' הר"ב הגזברים היו מקדימים מעות לחנוני והיה החנוני מקבל עליו וכו'. עיין בפרק דלקמן במשנה ד':

לספק. לשון הרמב"ם וענין לספק שימכור לנו כדי צרכינו וספוק הוא השלמת הצורך תרגום ומצא להם היספקון להון. ועברי ממש אם ישפק עפר שומרון (מלכים א כ׳:י׳) במלאת שפקו (איוב כ׳:כ״ב) ואם הוא בשי"ן:

סלתות. פירש הר"ב יינות שמנים וסלתות ותנא חדא נקט. אי נמי לפי שהסולת עיקר והשמן טפל שהוא נבלל בתוך הסלת. וכן יין נמי טפל לאכילה הלכך נקראו כולם בשם סלתות ע"ד מאמרם כל סעודה נקרא ע"ש הלחם. ועיין ר"פ דלקמן:

עמדו משלש יספק מארבע. עיין מ"ש במשנה ד':

משלש ועמדו מד' יספק מד'. פירש הר"ב דלא גרע מהדיוט דלא קני אלא במשיכה. ואכתי קשיא אמאי יספק מד' דתינח שהגזברין אינם מחוייבין לקבל ממנו מג' לפי שלא משכו אבל שיהא מחוייב לספק בד' לאו טעמא קאמר אלא נראה שכך הוא תנאי ב"ד שיהא מחויב לספק בד' כפי השער ושלא יצטרכו הגזברין לטרוח ולילך למוכרים אחרים והיינו נמי טעמא דאחריות ההתלעה והחימוץ על המספק ואפילו משך הגזבר כמ"ש הר"ב לקמן ויש ראיה מספ"ז דתנאי ב"ד הוא ע"ש בפירוש הר"ב:

ואם החמיץ יין וכו'. עיין מ"ש בריש דמאי בס"ד ולא ידעתי למה לא זכרה הרמב"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש כי שם מקומה וגם לא ראיתיה בשום מקום מחבורו. ובפירושו ספ"ז דמכילתין כתבה: