פִּלְפֶּלֶת, כָּל שֶׁהוּא. וְעִטְרָן, כָּל שֶׁהוּא. מִינֵי בְשָׂמִים וּמִינֵי מַתָּכוֹת, כָּל שֶׁהֵן. מֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וּמֵעֲפַר הַמִּזְבֵּחַ, מֶקֶק סְפָרִים וּמֶקֶק מִטְפְּחוֹתֵיהֶם, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְגָנְזָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא מִמְּשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כָּל שֶׁהוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם:

פלפלת כל שהוא ועטרן כל שהוא כו': עטרן ידוע ובלשון ערבי קטרא"ן: ומיני מתכות הם כלי מתכות ששוחקין בהם הבשמים לפי שהם דברים קשים וחזקים ואפילו דבר קטן מהם הוא ראוי שיעשה ממנו דרבן ודומה לו: ומקק הוא הדבר הכלה שנתעפש ולא נשאר בו אלא רושם והוא מלה עברית אתם ימקו (ויקרא כ״ו:ל״ט) ורבי יהודה אומר מאחר שהמעט ממשמשי ע"ז חוששין לו וראוי להסירו הרי הוא חייב כשהוציא מהם כל שהוא לפי שהוא חשוב. ואין הלכה כרבי יהודה:

[* פלפלת. פי' הר"ב אין זה פלפל כו' וכפירש"י ונ"ל מדקתני פלפלת בתי"ו אבל ראיתי בפ"ב דערלה משנה י' שנראה מפי' הר"ש דהתם דמש"ה פירש"י שאינו פלפל שלנו דא"כ תקשה רישא דפלפל שלנו בכלל תבלין דרישא והיאך נתן התנא שיעור אחר לפלפל. ולי נראה דאי משום הא לא איריא דהא פירש הר"ב במשנה א' בדבש דרפואתו שכיחא והוא משהו אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא והוא גמ' ערוכה וה"נ דכוותה כדלקמן בד"ה מיני בשמים וכו']:

מיני בשמים. וראוין להריח כמו לתבל דאלת"ה הא תנא לה לעיל כדי לתבל ביצה קלה וכו'. ואע"ג דהתם קא חשיב הרמב"ם דברים הראויין גם להריח כמו שכתבתי בשמו צריך לומר דהנהו עבידי טפי לתיבול מלהריח והלכך לא אזלינן בתר שיעורא זוטא כדאמרינן ברפ"ח בגמ' דף ע"ח ע"א כל מלתא דשכיחא ולא שכיחא אזיל רבנן בתר דשכיחא לקולא. שכיח ושכיח אזיל רבנן בתר דשכיחא לחומרא כנ"ל:

רבי יהודה אומר וכו' שנאמר ולא ידבק בידך מאומה וגו'. ולכאורה היה נראה לומר דת"ק טעמיה משום דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ורבי שמעון היא דמשנה ה' פרק דלקמן. אלא מדהר"ב והרמב"ם פסקו דלא כרבי יהודה דהכא ולקמן וכן במשנה ה' פרק ב' פסקו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב א"א לפרש כן אלא טעמא דתנא קמא שסובר דאין כשר להצניע שאין צורך לאדם בו והיינו דכתב רש"י ז"ל והא דתנן כל שאינו כשר וכו' ואוקימנא למעוטי עצי אשרה דלא כר"י ועיין משנה ה' פרק דלקמן: