מִנַּיִן לִסְפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם. מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה בְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ, זַרְעָהּ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא זֵרוּעֶיהָ:

מטמאה במשא. הנושא אותה יכבס בגדיו ואפילו לא נגע בה, כגון שהיתה בקופה וכיוצא בה. ואפליגו רבנן עליה דרבי עקיבא ואמרי אינו מטמא אלא במגע כשרץ. והלכה כחכמים:

מנין לספינה שהיא טהורה כו': מנין לערוגה שהיא ו' על ו' טפחים כו': ראייתו מאמרו בלב ים שהיא כמו הים וכאשר הים אינו מטמא כמו כן כל מה שבתוכו אינו מטמא ואפי' היתה ספינה של חרס ואפי' טעונה ביבשה והורידוה לים: וערוגה ששה על ששה טפחים כבר בארנוהו בפרק שלישי מכלאים ואני אזכיר לך ממנו בכאן מעט מזער כפי דרכנו זה והוא כי אנחנו צריכים שיהיה בין כל זריעה וזריעה ריחוק טפח ומחצה כדי שלא יתערבו משום כלאים אלא אם תהיה זוית בצד זוית או בצד צלע מקום זריעה שניה אז לא נצטרך להרחיק ביניהן כי הגבלת הזוית יראה הבדלתם וכבר ציירנו בכלאים צורות הרבה ואני אצייר לך בכאן אחת כדי שיתבאר ענין זאת ההלכה ואיך יזרע אדם חמשה זרעים וראייתו ממלת זרועיה שהיא מורה על הרבוי ואינו ראיה אלא היא אסמכתא חלושה כמו סימן וכשתרצה לדעת דיני ערוגה תעיין דברינו בחמישי [צ"ל בשלישי] בכלאים והוא כולו דבר אמת ואינו לרבי עקיבא בלבד:

שנאמר דרך אניה בלב ים. פירש הר"ב מה ים טהור. כדתנן בפ"ק דמקואות. [* ומ"ש הר"ב ואפילו היא של חרם פירשתיו במשנה ג' פ"ב דכלים]:

מנין לערוגה וכו'. עיין מה שכתבתי בזה בס"ד ברפ"ג דכלאים:

שנאמר כי כארץ וגו'. כתב הר"ב וששה טפחים ליכא למילף מקרא אלא קים להו לרבנן וכו'. ואור"ת דמ"מ איצטריך קרא דאי לאו קרא ה"א אע"ג דלא ינקי איכא ערבוב ואסור קמ"ל קרא דבכה"ג ליכא ערבוב ובקרא לחודיה נמי לא סגי דלא הוי ידעינן בכמה שרי קרא אבל השתא דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי אית לן לאוקמי קרא בשיתא. תוס':