מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְהֵמָה, וּמְפַסְפְּסִים אֶת הַכֵּפִין, אֲבָל לֹא אֶת הַזֵּרִין. אֵין מְרַסְּקִין לֹא אֶת הַשַּׁחַת וְלֹא אֶת הֶחָרוּבִין לִפְנֵי בְהֵמָה, בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָּה. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה:

ואם אין עמו נכרי כו׳ הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה, מ״ט חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. וכשמניח כיסו על החמור משתחשך מניחו עליה כשהיא מהלכת, כלומר לאחר שעקרה רגליה לילך דלא עבדה עקירה, וכשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה, ולאחר שתחזור ותעקור רגליה לילך יניחנה עליה, כי היכי דלא תעביד הבהמה עקירה והנחה, דאי שביק לה למעבד עקירה והנחה והוא מחמר אחריה ומנהיגה נמצא מחמר אחר בהמתו בשבת ואסור, אע״פ שאינה טעונה אלא כל דהו דכתיב (שמות כ׳:י׳) לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובהמתך, איזו היא מלאכה שנעשית בין האדם והבהמה, הוי אומר זה מחמר:

מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה כו': פקיעין וזרין הם אלומות עמיר אלא שהפקיעין הן קטנות והם משתים שתים והזרין הן גדולות משלשה שלשה. ואמרו אבל לא את הזרין ר"ל אין מפספסין את הזרין אבל להתיר האגודות מותר. ופי' מפספסין כמו מפרכין והוא שמחככין אותן בין שתי הידים. וכיפין מין מן הפקיעין ומרסקין כמו מחתכין. ושחת ידוע ובלשון עברי גז אחר גזי המלך (עמוס ז׳:א׳) ואין הלכה כרבי יהודה:

מתירין פקיעי עמיר. ל' הר"ב שאגדן וכן לשון רש"י ואגד אין בו קשר האסור להתיר בשבת ואע"פ שבטור סי' שכ"ד לא דקדק וכתב שקושרין. ממילא ודאי משמע שר"ל בקשר המותר להתירו:

ולא את החרובין. כתב הר"ן בגמ' דחרובין דקתני דומיא דשחת דרכיכא אף חרובין דרכיכי ומש"ה אין מחתכין דמטרח באוכל לא טרחינן: