בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ. מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה. סְפוֹג, אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה, מְקַנְּחִין בּוֹ, וְאִם לָאו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

והאבן בתוכה. והוא שיהיו פירות בסל, שאם אין בו פירות נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו. וצריך נמי שיהיו בתוכו פירות שאם ישליכם בארץ ימאסו, כגון תותים וענבים וכיוצא בהם, אבל אם היו בו פירות כגון אגוזים ושקדים מנער את הפירות והם נופלים. ופירות הנמאסים נמי כגון תותים וענבים אם אפשר לסלקם לצדי הכלכלה ולנער האבן לבדה ולהשליכה אסור לטלטלה עם האבן. ומתניתין איירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה או שוליה והאבן דופן לה שאי אפשר להשתמש בכלכלה בלא האבן:

ב"ש אומרים מגביהין מן השלחן עצמות וקליפין כו': מה שהרשו בית הלל טלטול הקליפות והעצמות לפי שהן ראויין למאכל הבהמות. וטבלא לוח גדול ישימו עליו השולחן כדי שיפול עליו הפרורים. ושער של אפונים הם הקליפות האפונים. וספוג ידוע והיא כמו צמר נעשה לחוף הים ושואף המים ומסתפגים בו. ובית אחיזה שלו הספוג הנזכר כשיש לו בית אחיזה ואוחזין אותו בו אינו מתעצר ולא נסחט כשמסתפגין בו ואפי' ר"ש אוסר להסתפג בו כשאין לו בית אחיזה לפי שהוא מתעצר ונסחט בהכרח וכל דבר שיהיה הכרחי מודה בו ר"ש אע"פ שאינו מתכוין כי ר"ש אינו אומר דבר שאינו מתכוין מותר אלא כשהתפעלות המלאכה אפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה כאמרם גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ כי אפשר לגררו ולא יעשה חריץ אבל דבר הכרחי לא והוא אמרם מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומאמר חכמים בין כך ובין כך רוצה לומר בין שיהיה לו בית אחיזה שמותר להסתפג בו או לא יהיה לו מותר לטלטלו בשבת והלכה כחכמים:

[*מעבירין מלפני השלחן. והר"ב העתיק מעל השלחן וכן הוא בפירוש רש"י וכן ברי"ף והרא"ש]: