שַׁבָּת ב׳ · ב׳

אין מדליקין מפרש תחילה פתילות הפסולות:

[*ותמוה היכא אשכחן כה"ג. דכשהמעשה בעצמו אינו מצוה אפ"ה בעשאו בזמן ידוע הו"ל מצוה. וכשאותו המעשה בעצמה הו"ל מצוה. אפ"ה בעשאה בזמן הנ"ל יחשב לו לעון אשר חטא. כי הכא דהדלקת נר משמן חולין בשום זמן אינה מצוה כלל. ואפ"ה כשהדליקו לכבוד יו"ט או שבת. מצוה חשובה היא. אבל כשהדליק הנר משמן שרפה. אע"ג דבכל זמן כשמדליקו עושה מצוה. וכדקאמר בגמ' הכא. אפ"ה כשמדליקו לכבוד יו"ט או שבת. עבירה יחשב לו. אתמהה. והרי בכל התורה כולה. רשות ניתן לדרוש ק"ו. וא"כ ה"נ נימא ק"ו. אם נר של חול מצוה היא להדליקו לכבוד יו"ט ושבת. ק"ו לנר של מצוה דהיינו נר שמן שריפה שמצוה להדליקו בכל השנה. מכ"ש שיהי' מצוה להדליקו בלכבוד יו"ט ושבת. ואת"ל דה"ט דאסור מדאין עושין מצות חבילות חבילות (כסוטה ד"ח). ליתא דא"כ תקשי דבכל הטעמים שהזכיר הש"ס למה לא הזכיר הא דאסור משום חבילות חבילות. אע"כ משום מאי דמסיק התם דזהו דוקא בשאדם א' עושה ב' פעולות כאחת. כגון כהן שמשקה ב' סוטות או מטהר ב' מצורעים כאחת. וכדמסיק התם בש"ס אבל בשעושה פעולה א'. ועי"ז יקיים ב' מצות. אין כאן איסור משום חבילות מצוה. ואף לבתר מה דאמרינן (פסחים ק"ג ב') דאין לומר בהמ"ז וקידוש אכוס א' מדאין עושין מצות חבילות. אלמא דאע"ג דחד גברא וגם כוס א' הוא אפ"ה מקרי חבילות מדיש לו ב' תכליתים. י"ל התם הבהמ"ז והקידוש המה עניינים נפרדים. והם מחשבו כב' פעולות שנעשים בב"א בהכוס. משא"כ בשנעשה באמת רק פעולה א' שבה ב' תכליתים. והרי עדיפא מינה אמרינן התם. דאפי' קידוש והבדלה מותר לאמרן על כוס א'. דאע"ג דודאי תרי מילי נינהו. אפ"ה כיון דתכליתן דומין זל"ז דהיינו להבדיל בין יום ליום שלאחריו. לא מחשבו חבילות [ולא דמי לב' סוטות דודאי השקאתן דומה זל"ז. התם ב' פעולות נינהו. משא"כ הכא כוס א' הוא ודוק]. א"כ כ"ש הכא דודאי רק הדלקה א' שעולה לכאן ולכאן. אין כאן חשש חבילה. דוכי ס"ד מדציונו הקב"ה לקום מפני שיבה. וגם מפני זקן שקנה חכמה. וא"כ מפני שניהן כאחת. או מפני שיבה שהוא ת"ח. יהיה כעושה ב' מצות חבילות. אלא ע"כ שכל שהמעשה א' לא מחשב חבילות. ואע"ג דקצת יש לחלק דהתם לא אפשר. והרי אמרינן בפסחים שם דהיכא דלא אפשר עושין מצות חבילות. משא"כ הכא הרי אפשר להדליק לכבוד יו"ט ושבת מנר אחר. ליתא דמגמ' כאן מוכח דאפי' בשאין לו נר חול אסור להדליק בשמן שריפה ביו"ט. ודוחק לומר דהדלקה דהכא מחשב כבהמ"ז וקידוש דקאמר בגמ' פסחים הנ"ל דחרי מילי נינהו. מדתכליתן אינו דומה. והכא נמי במדליק שמן שריפה ביו"ט. דההדלקה לכבוד שבת ויו"ט ההארה היא המצוה. והמצוה לשריפת תרומה טמאה. ההעברה מהעולם היא המצוה. והו"ל כעושה ב' פעולות וצוויים כאחת ומחשב מה"ט כמשא דחבילה. עכ"פ הרי ע"כ הש"ס לא נראה לו זאת לסברא דאל"כ לא הוה שתק הש"ס מלהביא טעם זה דמחשב חבילה. אלא נ"ל דה"ט דש"ס. דאין מותר לעשות מלאכה ביו"ט רק מה שהוא לצורך יו"ט לבד. או לצורך שבת ע"י עירוב תבשילין. אבל אם לבד צורך יו"ט יש בהמלאכה עוד תיקון לדבר אחר. אסור. אע"ג דפשוט דהכהנים היו רשאין לבשל בשר קדשים של יו"ט. לצורך אכילתן. אע"ג דיש בזה תיקון לבשר הקרבן לקיים המצוה ואכלו אתם אשר כפר בהם (שמות כ"ט ל"ג). התם גם התיקון הוא הנאת הנפש. דהיינו האכילה. דוגמת האכילה שלצורך יו"ט. משא"כ הכא הרי יש סברא שאמרנו לעיל. דצורך יו"ט היינו ההארה. וקיום המצוה היינו הביעור מהעולם. וכה"ג לא שרי רחמנא ביו"ט וצריך לכוון זה במאי דקאמר הש"ס. שריפת תרומה עשה ויו"ט עשה ול"ת. ודו"ק. ועי' ברמג"א סי' קמ"ז שדבריו תמוהים שכתב דלרמב"ם ב' בנ"א אסורים לעשות ב' מצות דומית כאחת. ותמוה וכי ס"ד שב' בנ"א יאסרו להניח תפלין כאחת: