שַׁבָּת י״ט · ב׳

כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה לפרסם חיבוב המצוה. שמחללין שבת עבורה. ואי"ל יביאו התינוק אצל הסכין. דחי נושא א"ע. י"ל מדצריך אחר המילה להחזירו לאמו שתיניקו. שא"א לה לבוא אצלו. מדחולה היא. ואפשר שתסתכן עי"ז. וא"כ כשישאו התינוק החולה לאמו. דדינו ככפות. אינו נושא א"ע:

ורמג"א תקפ"ט ב' כתב בשם הרי"ף. שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה. ולא מצאתי כן ברי"ף. גם הדבר בעצמו רחוק ממושג אנושי. איך אפשר שישתנה פניו ככרום ולהתהוות פעם כך ופעם כך. ואפשר שכוונת רמג"א דפעם כח הזכרות שבו גובר. ופעם כח הנקבות. מדיש לו זכרות ונקבות כשמו כן הוא. דאנדרו בלשון יון איש. וגינוס אשה. וחדשים מקרוב כתבו המתחכמים (בקאנפערזאטיאנסלעקסיקאן) שאינו בנמצא כלל. ואני אומר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. לכתוב הכחשה על דבר מפורסם. ועיני ראו ולא זר. זה בכמו י"ב שנים מלתי בעצמי ילד כזה שהי' לו גיד זכרות כהוגן. רק שלא הי' נקב בראש הגיד. רק שממקום הראוי לנקב הי' נמשך בליטה בעור בכמו חוט לאורך הגיד עד למטה באמצע הכיס שבו הביצים ובין ב' הביצים הי' נקבות כראוי. ומשם השתין. וגם הגיד הי' מתקשה כשמשמשו בו. וזה בכמו ט"ו שנים הביא לפני קצב א' כבש לשאול עליו אם כשר הוא בעבור שהראני בו זכרות למטה ככל האילים ונקבות סמוך לאחורים ככל הרחלות. וטומטום לא היה צריך תנא לאשמעינן דאי קודם שנקרע העור שע"ג הערוה פשיטא דאסור דשמא כשיקרע העור ימצא שהוא נקבה ונמצא שחילל שבת. ואי לאחר שנקרע פשיטא דמותר למולו לכתחילה בשבת כשאר זכר אף שאינו מוליד:

ברע"ב ד"ה כורך על אצבעו. דרך מלבוש לשנותו כו'. וכן פי' רש"י. ולכאורה תרתי דסתרי דאם הוא דרך מלבוש אין בו איסור כלל אפילו מדרבנן. ולשנותו כו' (זהו אפילו אינן דרך מלבוש כמו לעיל (קכ"ח ב') לענין שמן מביאה בשערה) הוה איסורא דרבנן. ואולי אף דרך מלבוש אסור דהוה כהערמה לעיל (ס"ה ב') אבל מ"מ קשה דל"ל כלל לטעמא דדרך מלבוש ואולי בכדי דליהוי שבות דשבות אבל משמע דדרך רה"ר אסור וכ"כ המ"א סי' של"א סק"ח וא"כ הוה בלא"ה שבות דשבות. והגרע"א הקשה דמ"ש מכמון דשרי ללעוס בשיניו דהוי טחינה כלאח"י וה"נ הוי הוצאה כלאח"י ואפילו מרה"ר לישתרי ולי שנא ושנא דהתם לצורך רפואה (וביותר תמיהני על כתה"ג דלקמן ע"ב בפיסקא דמוצצין קאמר הש"ס דהוה סכנה וע"ש בתוד"ה לעוס) והכא לצורך מילה דמכשירי' קודם המילה אינם דוחים אפילו שבות:

שם בתוי"ט ד"ה ומזלפין כו' ולשון ארמי הוא כו'. ואני אומר שמקורו הוא מל' עברי מן דֶלֶף כי הז' והד' מתחלפין מל"ע לל"א כמו זכר בל"ע דכר בל"א ודומיו הרבה: