אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְיוֹם טוֹב, אֲבָל מְסַעֲדִין. וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בְּשַׁבָּת, וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, וְקוֹשְׁרִין אֶת הַטַּבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף חוֹתְכִין. וְכָל צָרְכֵי מִילָה עוֹשִׂין בְּשַׁבָּת:

אבל לא את האוצר. כלומר ובלבד שלא יגמור את האוצר כולו עד שיגיע לקרקעיתו, דלמא אתי לאשוויי גומות:

אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין כו': מילדין הוא משיכת הולד מן הרחם. מסעדין הוא שעוזרין הבהמה בהתרת רגליה ונעורה ונענועה וכיוצא בו. וחכמה האשה המקבלת הולד וקוראין אותה בלשון עברית מילדת. ורוצים באמרם ממקום למקום כי אין משגיחין ואין חוששין לאסור תחומין. ואמרם מחללין עליה את השבת רוצה לומר שעושין לה כל צרכיה מהדלקת הנר ושחיטה והבשול ושחיקת סממנין לשתות וקשירת החבלים במה שתתלה עצמה בעת הלידה וזולתם מכל צרכיה הכל שוה בין אמרה צריכה אני או לא תאמר אבל אין מתחילין בחלול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום ג' ימים מחללין עליה את השבת בין אמרה צריכה אני בין אמרה איני צריכה ולתשלום ז' ימים מחללין עליה את השבת גם כן אלא אם אמרה אינה צריכה ולתשלום ל' יום אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אבל עושים כל צרכה על ידי נכרי לפי שהיא כמו חולה שאין בו סכנה והעיקר אצלנו כי חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת ואין עושין חלול שבת קטנים ולא נכרים ולא עם הארץ כדי שלא ינהגו עצמם בחלול שבת ויקל עליהם כי לא ידעו שזה החילול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול וההכרח אבל עושין אותו גדולי ישראל ואם הוא חולה שאין בו סכנה עושין צרכיו ע"י נכרי וכן אמרו דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה. ואומר תנא קמא שקושרין טבור הולד ומניחין אותו נתלה ממנו עד מוצאי שבת וכורתין אותו ואינה הלכה אבל כורתין אותו ומנקין אותו ונותנין עליו אבק ההדס ודומה לו וכורכין אותו בבגדים וכל זה בשבת ועוד יתבארו צרכי מילה בפרק שאחר זה והלכה כרבי יוסי כאשר זכרנו:

ומחללין עליה את השבת. בגמ' מכדי תני ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום. ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי. לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר וכו'. ומהכא שמעינן דסוגיא דגמ' ס"ל דאיכא איסור תחום מן התורה. דאלת"ה מאי קשיא ליה לתלמודא ומחללין לאתויי מאי. הא ודאי דאיצטריך ליה דהא עד השתא לא שמעינן אלא דאין חוששין לאיסור תחומין ואינו אלא מד"ס. אלא ודאי דאיכא נמי תחומין דמדאורייתא. ולהכי שפיר מקשינן לאתויי מאי. וסייעתא לפסק הרי"ף בספ"ק דעירובין דלכ"ע משנים עשר מיל ולמעלה לוקה עליהם מדאורייתא ותיובתא לחולקים עליו וסוברי' שאין שום איסור תחומין מדאורייתא ואפי' בכמה פרסאות. דבשלמא אי תחומין מדאורייתא שפיר קא מקשה לאתויי מאי דאע"ג דאיסור תתומין אין בהם כרת וסקילה אלא מלקות בלבד כמ"ש הרמב"ם ברפכ"ז מה' שבת ס"ד דמקשן דאה"נ דלא שרינן אלא לעשות דבר שיש בו מלקות בלבד אבל איסור כרת וסקילה לא. והמתרץ תירץ דלאתויי אף איסור כרת וסקילה קאתי. אלא אי תחומין דרבנן מאי ס"ד דמקשן לאתויי מאי דהא בהדיא קתני ומחללין דמשמע איסור דאורייתא. דעד השתא לא שמענו דרשאין נ"ל:

וכל צרכי מילה דוחין את השבת. בגמ' פרק דלקמן דף קל"ב נפקא ליה מביום השמיני [* דה"מ למכתב ובשמיני ימול ולר"א דר"פ דלקמן דאף מכשירי מילה דוחה שבת מפיק מביום למכשירין] ומילה עצמה הלכה היא: