יֵשׁ לְךָ קְשָׁרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כְּקֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וּכְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין. קוֹשֶׁרֶת אִשָּׁה מִפְתַּח חֲלוּקָהּ, וְחוּטֵי סְבָכָה וְשֶׁל פְּסִיקְיָא, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל, וְנוֹדוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, וּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, קוֹשְׁרִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵצֵא. קוֹשְׁרִין דְּלִי בִּפְסִיקְיָא, אֲבָל לֹא בְחֶבֶל. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא, אֵין חַיָּבִין עָלָיו:

וכשם שחייב על קשרן כך חייב על התירן. שכן ציידי חלזון היו נצרכין לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימים כדי לקצרן או להרחיבן:

יש לך קשרים שאין חייבין עליהם כו': קושרין דלי בפסיקיא כו': זאת המשנה יש לה שיעור וזה אמרם יש קשר שאינו חייב על קשירתו כמו שהוא חייב על קשר הגמלים והספנים ולא זכר אותו הקשר והם הקשרים שקושרים כדי שיתקיימו זמן ידוע מן הזמן כמו שקושרין קשר במתג להנהיג בו הסוס ואחר כן מתיר אותו: וחזר ואמר כי יש שם קשרים הוא מותר לקשרן לכתחלה והתחיל לזכרן ואמר קושרת אשה מפתחי החלוק והם שפתי הבגד ואפילו יהיה לבגד שתי שפתות: וחוטי הסבכה הם חוטי הכובע שעל הראש: פסיקיא חתיכה של בגד וחבלי האורג מותר לקשור בהם הבהמה לד"ה כי כלי האורג כולם חבלים ועצים וקנים כולם מותר לטלטלן בשבת לפי שהם כשאר כל הכלים והלכה כרבי אליעזר. ואין הלכה כרבי מאיר שהתיר לקשור הדלי בחבל:

כקשר הגמלין. הר"ב שזכר נאקה נמשך אחר לשון רש"י ועיין מ"ש בס"ד בריש פרק ה' בשם הערוך:

קושרת וכו'. פי' לכתחלה כמ"ש הר"ב וחסורי מחסרי וה"ק ואלו הן המותרין לכתחלה. הר"ן:

קושרת אשה מפתחי חלוקה. גמ' פשיטא לא צריכא דאית לה שני פתתים דהיינו אותן לשונות שפירש הר"ב ואם אינה מתרת אלא האח' יכולה לפושטה וללובשה בדוחק מ"ד חד מינייהו בטולי מבטל לה ותיהוי קשר של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו תרוייהו ליתסרי קמ"ל:

וחוטי סבכה. גמ' פשיטא לא צריכא דרויחא לה ואינו מהודק בראשה מ"ד משלף שלפה ליה מראשה כשהיא קשורה וה"ל קשר של קיימא קמ"ל דאשה חסה על שערה פן תנתק השער ומשרא שרי ליה:

ושל פסיקיא. כתב רש"י איכא נמי לשנויי כה"ג מ"ד מחתה ליה דרך רגלה ויוצאה קמ"ל דלא עבדי הכי משום צניעותא:

ורצועות מנעל וסנדל. יש בגמ' הרבה צדדין מהן לחיוב מהן לפטור ומהן להיתר והרבה פירושים נאמרו בהן וביאר הרמב"ם בחבורו פרק עשירי שהמותרים הם שקושרים אותם על הרגל בשעת מלבוש שאלו ודאי אינן מעשה אומן ולא של קיימא:

ונודות של יין וכו'. כתב הר"ב ואף' על גב דאית ליה תרתי איסרי פי' רש"י ובאחת מהן יכול להוציא יין ונ"ל אבל בדוחק וכן בקדרה של בשר וכמו שפי' בכל האחרים:

רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני הבהמה. גמ'. פשיטא לא צריכא דאית לה תרתי איסרי פירש"י שני חבלים קושר ברוחב הפתח זה למעלה מזה ל"א תרתי איסרי שקושרן היום בשני צדי הפתח ולא היתה תלויה בה מאתמול מ"ד חד מינייהו בטולה מבטלה ויוציאנה בדוחק קמ"לן ומ"ש הר"ב שכן הלכה מסיק בגמ' דלא פליג דהא דמי להנך דלעיל. וגם זה מאותן שכתבתי בפרק אחרון דבכורים שנשנה בלישנא דפליג ול"פ:

רבי יהודה מתיר. פי' הר"ב בחבל של גרדי. וכתב הרמב"ם שאין כלי הגרדי מוקצין והכי איתא בגמ' ועיין בפי' הר"ב בספ"ג:

כלל אמר רבי יהודה וכו'. כתבו התוס' תימה אהיכי קאי אי אמלתיה קמייתא התם מתיר לגמרי והכא קתני אין חייבין עליו. משמע הא איסורא מיהו איכא. וי"ל דה"ק כל שאינו של קיימא אין חייבין עליו. הא של קיימא חייבין עליו ואפי' עניבה ולאפוקי מדרבנן דאמרי עניבה לאו היינו קשירה. א"נ אמאי דקתני ברישא אין חייבין עליהם קאי רבי יהודה עכ"ל: