הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו, לֹא יִגְמַע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו, לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד. בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם:

ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעים וחלזונות ועקרבים, החובל בהם פטור, דאין להם עור:

החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ כו': החושש בשיניו לחזק רפיון בשר השנים אסור לו לגמע החומץ ולזורקו מפיו אבל מותר לו לגמע ולבלוע והוא אמרם לא יגמע ויפלוט אבל מגמע ובולע וגמע כמו אגמע מגזרת הגמיאני נא (בראשית כ״ד:י״ז) והלכה כרבי שמעון וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה בני אדם הרבה:

לא יגמע בהן את החומץ. כתב הר"ב דמוכחא מלתא דלרפואה הוא דחומץ מעליא להו היכא דאיכא מכה דצמיתי וקרא דחומץ לשינים כן העצל לשולחיו (משלי י׳:כ״ו) דמשמע דקשה להו מיירי דליכא מכה דמרפי ויש עוד תירוץ אחר בגמ' וזה האחרון. והעתיקו הר"ן. ומ"ש הר"ב ואם מגמע ובולע ש"ד. גמ'. וכתבו התוס' וסיפא דקתני אבל מטבל כדרכו ה"ה דה"מ למתני במגמע ובולע אלא אורחא דמלתא נקט ע"כ. ומלת מגמע עיין מ"ש בס"ד ברפ"א:

רבי שמעון אומר וכו'. וכתב הרמב"ם והלכה כר"ש וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה ב"א הרבה. הכי אמר רב בגמרא דהל' כר"ש ולא מטעמיה דאילו ר"ש אע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין אי לא לא ובאתרא דרב שכיח משחא דורדא. והשתא לא תקשה להרמב"ם על שפסק במשנה א' פרק י"ח דלא כרשב"ג [* וגם ל"ק על הר"ב שכתב בכאן דאין הלכה כרבי שמעון]: