הַחוֹרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא, הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. הַמְלַקֵּט עֵצִים, אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהֵן, אִם לְהֶסֵּק, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים, אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהוּא, אִם לִבְהֵמָה, כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי:

כמה יבנה ויהיה חייב. כל שהוא:

החורש כל שהוא המנכש והמקרסם והמזרד כו' מנכש הוא החופר סביב בעקרי הגפנים והצמחים והוא ממלאכות העבודה והיא והחרישה שוה: מקרסם הוא הקוטע ירקות הכורת מהם מה שעלה על פני הארץ: ומזרד הכורת ענפי האילנות. וזה המקרסם והמזרד כשהוא מתכוין לתועלתו במה שכרת הוא מאבות מלאכות הקוצר ואם נתכוין לתקן הצמח כדי שירבו ויגדלו כאשר יעשו בזמורות הגפנים הוא זורע. וענין אמרו לתקן. לתקן הארץ לחרישה ואם היתה כוונתו בלקיטת העצים לשורפן או באסיפת העשבים לגדשן ולהאכילן לבהמתו נקרא מעמר:

החורש. אף על גב דלפום סדרא דנקט עד השתא ה"ל להקדים לשנות הכותב דהוא נשנה סמוך לבונה באבות מלאכות מ"מ הקדים החורש לפי שהוא הפך הבונה שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר וזה חופר גומא או מחסר דבר ועוד דדמיין בשיעורין דבונה וחורש שניהם בכל שהו כך נ"ל:

כל שהוא. מפרש בגמ' דחזי לזרוע בתוכה נימא של דלעת וכתב רש"י דאף על גב דלענין הוצאה תנן ספ"ט זרע דילועים שנים ה"מ לענין הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק בהדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה ע"כ. דכותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין:

והמקרסם והמזרד. פי' הר"ב שניהם לתיקון אילן. וכתב הרמב"ם שחייב משום זורע:

המלקט עצים וכו'. וכתב הרמב"ם דלתקן הארץ משום חורש ולתקן האילן משום זורע ואם מאספן להיסק נקרא מעמר וכ"כ בלקיטת עשבים:

כדי לבשל ביצה קלה. עיין בפי' הר"ב במ"ה פ"ח ומ"ה פ"ט וכאן קיצר: