שַׁבָּת י״ב · ב׳

כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא שכן במשכן קרש שנקבו תולעת סותמו בטפת עופרת:

וכ"כ רתוי"ט וכ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל וק"ל הא אינו מתקיים במקום אחר. דבכותב שם במם פתוח א"א לקיימו לתיבה שלימה. ואינו דומה לאורג ב' חוטין מבגד גדול. דמתקיים במקום אחר. ברוצה לארוג רק ב' חוטין. ודמי לזה גד מגדיאל. ואף דאמרי' בסוגין דר' יודא ס"ל סתם ועשאו פתוח כשר. הרי אנן לא קיי"ל כן. וצ"ע. ותו ק"ל למ"ש הרמב"ם וז"ל ויארוג כל השבת ויהיה פטור. משמע דלמדין כן מסברא. והוא תמוה. דבברייתא ילפינן כן רק מקרא דמאחת מהנה. ועל התוי"ט קשה דסיים ומבואר בברייתא. לא הבנתי. דאי אגוף הדין. הא מבואר במתני' שם קטן משם גדול. ואי על טעם הרמב"ם. הרי בברייתא לא נזכר טעם זה. רק דיליף מקרא וצ"ע. עכלה"ט. אמרה פורצידא דתותי קלא במימי דלה דלה. הנה בקו' הראשונה מריסי עיני הגאון ניכר דלאו אדר' יודא מקשי. דהרי לר' יודא ודאי מתקיים במק"א. דהרי ס"ל סתומה שעשאה פתוחה כשירה. אע"כ דהגאון לא הקשה רק אתוי"ט שכ' בשם הרמב"ם אמלתא דר"י. וז"ל וזה הדבר אמת. והי' סבור הגאון דאשם משמעון קאי. וע"ז מקשה הרי אין האמת כדברי ר"י. דהרי קיי"ל סתומה שעשאה פתוחה פסול. נמצא שאינו מתקיים במק"א. ולפעד"נ דמ"ש הרמב"ם וזה אמת. לא קאי אפתוחה וסתומה. רק על מ"ש ר"י דא"צ שיכתוב כל המלה. ועלה קאמר וזה אמת. דבהא קיי"ל כוותי' דר"י. ולא זו בלבד בהא דכתיבה. אלא בכל המלאכות. במתכוון לעשות מלאכה גדולה ועשה רק קצת ממנה חייב (כרמב"ם פ"א משבת הי"ד). ובאמת לכאורה יש לתמוה במה דקאמר הש"ס (לעיל דצ"ז ב') בס"ד דהתכוון לזרוק ח' וזרק ד' חייב. דהיינו שם משמעון ע"כ. וק' הרי בשם משמעון חייב רק משום דס"ל לר"י דסתומות שעשאן פתוחות כשר. אבל לדידן דקיי"ל סתומות ועשאן פתוחות פסול. א"כ בשם משמעון פטור. וכן יש לתמוה במ"ש המ"מ (פ"ח משבת הי"ב) בשם הראב"ד. דבשם משמעון חייב. ע"ש. אמנם לפעד"נ דרק לסימנא בעלמא נקטו הש"ס וגם הראב"ד שם משמעון. אבל באמת הכוונה על סוף דברי ר"י. נח מנחור גד מגדיאל. דבהנך דכוותיי' קיי"ל כוותי' דר"י וכמש"ל. וכן דרך הש"ס בכמה דוכתי. כמ"ש תוס' (כתובות ד"מ ע"א ד"ה כגון מילה ע"ש). ומה שהקשה הגאון תו. דמדברי הרמב"ם משמע דמכח הסברא אמרי' דאף שנתכוון לארוג כל הבגד חייב כשארג ב' חוטין. והקשה הרי בש"ס יליף לה מקרא מאחת מהנה. על זה אשיב לא ידענא מי הגיד לו להגאון נ"י שהרמב"ם אומר זה מכח סברא. והרי אפשר שפיר לומר דמ"ש הרמב"ם בסוף דבריו וז"ל. "וזה שקר" ר"ל מטעם דכתיב מאחת מהנה. וגם בל"ז אצטריך קרא ואצטריך סברא. דאל"כ למה בארג ב' חוטין מבגד גדול חייב. ובנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' פטור. אע"כ משום דמסתבר הכי והכי (כשבת דצ"ז ב'). ואין למדין מאחת מהנה רק מה דמסתבר למילף מינה. ואף דלרמב"ם (פי"ג משבת הכ"א) בנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' באמת ג"כ חייב משום שהי' לרמב"ם גי' אחרת בש"ס שם. וכמ"ש המ"מ שם. עכ"פ הרי יש בש"ס פלוגתא בדרשא דמאחת מהנה. דלת"ק אתא למעוטי שא"צ לכתוב כל השם. ולר"ש ממעט קרא דא"צ שיארג כל הבגד. ולר' יוסי אתא קרא למימר דפעמים שחייב אחת על הנה. דהיינו על כל המלאכות. ופעמים חייב אחת על כל א' וא'. וכל מ"ד מה דמסתבר לי' דריש. וא"כ יפה כתב הרמב"ם דאנן קיי"ל כהך מ"ד דמסתבר לי' שא"צ שיעשה כל מה שהתכוון. וא"כ ננפח בידן דאזלה לה גם קו' השלישית של הגאון לרתוי"ט דיפה כ' רתוי"ט דכדברי הרמב"ם מבואר בברייתא. ר"ל דבברייתא מבואר מאיזה קרא ילפינן הך סברא שכ' הרמב"ם: