שַׁבָּת י׳ · א׳

המצניע ר"ל אע"ג דבפרקן דלעיל קצוב שיעור הוצאה לכל מין ומין. היינו בסתם. אבל המצניע. ר"ל שיחדן במקום משומר. להיות לזרע וכו':

כתב רתוי"ט דלהכי פסק הרמב"ם דכזית מנבילה חייב. מדחזי לכלבים. וק"ל א"כ הול"ל כמלא פי כלב (כפ"ז מ"ד). ואת"ל משום דנפיש משיעור טומאה להכי אזלינן לחומרא. ליתא דהרי לרתוי"ט משום טומאה לחוד פטור דהו"ל א"צ לגופה. [ועי' פ"ט ל"ט]. ורק מדצריך נמי לכלב חייב. א"כ לצטרך כמלא פי כלב. ונ"ל דה"ק דמשום טומאה לא זריק לה. ולהכי אפי' בפחות ממלא פי כלב מצניעו לכלב. אב"י אמנם תמהני ארתוי"ט. במ"ש בסוף דבריו וז"ל ובאמת נמי (כלומר אף דטעמא משום דמצניעין אותו לקברו). אפ"ה פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ופטור כשהוציאו. ע"כ. וק"ל הרי הרמב"ם (פי"ח משבת) פסק כרב ששת. דכשהוציא חצי זית מזית שלם חייב. וס"ל דמתני' דמשמע דאחצי זית פטור. מיירי בהוציא חצי זית מזית ומחצה. דלא הועילו מעשיו. וא"כ איך כתב רתוי"ט אליבא דרמב"ם דפטור אחצי זית. ממ"נ היכא מיירי. אי בכזית ומחצה. ל"ל טעם דאין מצווה לקברו תיפוק לי' דלא הועילו מעשיו. ואי בכזית מצומצם. אף אחצי זית חייב. ואת"ל דבכזית ומחצה מיירי. וסד"א דאפ"ה חייב בחצי זית. אף דלא הועיל במעשיו. עכ"פ הרי מצניעין אותו לקברו. להכי קאמר דעל חצי זית אינו מצווה לקברו. עכ"פ ק"ל כקושית רמ"ל (הל' אבל פי"ד הכ"א). דאף אכזית אין חיוב קבורה. וכדאמרי' בירושלמי דנזיר. כי קבור תקברנו. מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו (וע"ש שהביא בשם הירושלמי דמתני' דהכא מיירי בעובד כוכבים מת דמותר בהנאה. ולרשב"א וריטב"א והרא"ה שכתבו דגם עובד כוכבים מת אסור בהנאה. איכא לאוקמא מתני' דהכא בעור המת. דאינו אסור בהנאה (כתוס' נדה דכ"ה. ותשובת רשב"א שס"ה). תו קשה על רתוי"ט. דאי טעמא דלהכי כזית ממת חייב משום דמצניעין אותו לקברו. א"כ בנטל חצי זית מזית מצומצם אמאי חייב. הרי עכ"פ אין מצניעין אותו לקברו. ומשום טומאה אינו חייב. דהרי לרמב"ם בהמוציא משמשי עבודת כוכבים פטור. וכקושית רתוי"ט. ותו דלרתוי"ט שהזכיר הטעם שמצניעין אותו לקברו. הרי טעם זה לא הוזכר כלל בגמרא וברמב"ם. ועיקר חסר מהספר. [ול"מ נ"ל. דבאמת עיקר הטעם משום טומאה. וכדמוכח פשטותא דגמרא ולישנא דרמב"ם. והא דפטיר הרמב"ם במשמשי עבודת כוכבים. ה"ט משום דעיקר טומאתן אינו רק מד"ס (כרמב"ם פ"ו ה"א מאהט"ו). עכ"פ אינו נחשב תיקון כ"כ בהוצאתן להיות נחשב עי"ז. משא"כ בכזית מנבילה וכו'. טומאתן הוא מדאורייתא. שפיר נחשב העברתן תיקון גדול ומחשב הוצאה]:

בתוי"ט ד"ה חזר והכניסו כו' וכתב המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר"ל והוציאו כו' ודוחק ול"נ דברישא אמר המצניע כו' ור"ל דלקח מאוצרו כ"ש והצניע לזרע כו' חייב בכ"ש. וע"ז אמר חזר והכניסו ר"ל לאוצרו ואח"כ הוציאו (דהוציאו דרישא מושך עצמו ואחר עמו כמו דקאי על וכל אדם דר"ל ונ"א שהוציאו) א"ח אלא כשיעורו. והמקשה דפריך פשיטא ר"ל כיון דחזר וזרקו לאוצר הרי ביטל מחשבתו הראשונה במעשה (ולשון רש"י שם אינו מדויק דלשיטתו הל"ל כיון דחזר ונמלך דלא לזרעו בטלי כו') וחדש לו אביי כגון כו' ומקומו ניכר כו':

שם ברע"ב ד"ה עד שיוציא. כלומר אלא ע"כ הוציא בראשונה כל הקופה [רש"י] כוונתו מבוארת דאם לאחר שהניחה חזר והוציא כולה תו אינו מחייב שכבר היתה מקצתה בר"ה. וכ"כ הה"מ בפי"ב (ולמאי דפרישית [לקמן] דהאיסקופה היא כרמלית מילתא דפשיטא היא שהיה פטור) ומזה ה"נ לכאורה לב"ע דס"ל מהלך כעומד דמי. המוציא מרה"י לר"ה דרך הילוך פטור. דהא בשעה שנעתק מרשות לרשות היה כמונח מקצת החפץ ברה"י ומקצתו ברה"ר [וזהו דוקא כפי משמעות התוס' לעיל (ה ב) ד"ה בשלמא דמעביר ד"א ברה"ר הלכתא גמרינן לה ול"ג מהלכה. אבל לא לשיטתם בכתובות (ל"א ב') דגמרינן ממעביר דבמקום חיוב ל"א מהלך כעומד דמי כאשר אבאר בסמוך בס"ד] והא דתני פלוגתתן דרך סטיו הוא לרבותא דרבנן. ובזה הוה א"ש כמין חומר מה שנדחקו ראשונים בהא דרבה גבי לולב וכו' שאמר גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה ול"א שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דמשום ב"ע איצטריך. ובפרט לפי מה שהבין הרא"ש והר"ן בדעת הרי"ף דהלכתא כוותיה דלדידיה ליכא חיוב מרה"י לרה"ר. אבל זה אינו דהא בכתובות שם מוקי לההיא דגונב כיס כב"ע וברישא תני קודם שיבוא לידי איסור סקילה (ועי' ב"ק ל"ה ובתוס' ד"ה מתניתין בשוגג) וכן מסיפא דהיה מגרר כו' משמע בסוגיין דמיד כשבא לרה"ר בא עליו חיוב שבת דמגרר כמונח דמי. ובשעה שנעתק מרשות לרשות ל"א דאז הוי כמונח ולפטור. אבל מ"מ טעמא בעי מדוע ל"א כמונח דמי בשעת העתקתו מרשות לרשות ולפטור וכקושית הירושלמי לב"ע על העברת ד"א:

וראיתי בתורע"א כאן שהבין בדברי המהרש"א שבתוס' בכתובות הנ"ל. דלקולא ל"ג ממעביר ד"א בר"ה דל"א מהלך כע"ד ע"ש. ובמחילה מכתה"ג שחילוק זה אינו לא בתוס' ולא במהרש"א. רק המהרש"א כתב דלענין חיוב תשלומין דגניבה נשארה הסברא החיצונה דמהלך כע"ד ול"ג ממעביר. כיון דלענין שבת אין נ"מ שם. אבל מה שנוגע לענין חיוב שבת ילפינן שפיר ממעביר בין לחומרא בין לקולא (רק בהמוציא כו' דרך סטיו לא ילפינן ממעביר מפני שהוא מקום פטור) ולפי"ז מודה ב"ע בדינא דריו"ח דהמפנה כו' ונמלך כו' משום דילפינן ממעביר דלאו כע"ד מפני שהוא מקום חיוב. והא דקאמר הש"ס שם אלא הא מני ב"ע קאי נמי למאי דמוקי ע"מ להוציא. רק לדידיה לא מיירי דעמד משום דלענין חיוב גניבה אמרינן מהלך כע"ד. ובזה נרויח לישב דעת הרי"ף שפסק כב"ע מקושית הרא"ש והר"ן מהא דריו"ח דהמפנה כו'. ולדברינו אחדים המה:

שם ברע"ב בא"ד אבל מלאה חרדל כו'. [והוא כחזקיה דבגמ'] ולכאורה תמוה דהא קם רבא בשיטתיה דר' יוחנן במסקנא לקמן. וה"ל לפרושי כוותייהו. וכ"פ הרמב"ם בפי"ב ומטעם זה כמו שביאר הה"מ. והא ל"ל דהרע"ב מפרש דאיפוך דאמרינן לקמן קאי אקמייתא דהא כבר הכריח הר"ן בפ"ב דגיטין גבי פלוגתת ר"י ור"ל בטעם תקנת זמן בגיטין דסתם איפוך בש"ס קאי אבתרייתא. ואפשר ליישב דבריו ע"פ מש"כ התוס' לקמן ד"ה התם בתירוץ הא' דרבה ס"ל אגד גופו ש"א והוא כאביי. וכיון דרבה ואביי קמו בחדא שיטתא הלכתא כוותייהו נגד רבא והרא"ש ברפ"ב דב"ק כתב דהלכה כרבה (אפילו לחודיה) נגד רבא וכן ר' אבוהו לעיל ה' ס"ל ג"כ דאגד יד שמיה אגד כמ"ש התוס' שם. לכן פסק ג"כ באגד כלי כאביי: