שַׁבָּת א׳ · ה׳

פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית הסל. לקבל בו הפת מב"ב. הרי שעשה העני בהכנסה. עקירת הסל ברה"ר והנחתו ברה"י:

מ"ש הר"ב דמיירי אפילו שהמחט תחוב בבגדו. הוא דעת הרי"ף (ב"י א"ח רנ"ב). ולפ"ז שפיר נקט חייט דוקא. משום דרצה תנא למנקט מתני' סתמא. שיתחייב בכל גוונא שיוציא. והרי זה דוקא באומן. דאורחיה לצאת בתחובה בבגדו. משא"כ אדם אחר אינו חייב רק בהוציאה בידו. אמנם אנן דקיי"ל כרמב"ם דאפי' אומן רק בהוציאה בידו חייב (כא"ח רנ"ב וש"א). להכי שפיר נקט מה"ט (בא"ח רנ"ב) "לא יצא אדם" וכו'. ולא נקט חייט. אולם ק"ל לפי"ז למה באמת נקט מתני' חייט ולבלר. ואת"ל אורחא דמלתא נקט. דאורחא דחייט לצאת במחט. עכ"פ קשה באו"ח רנ"ב. דנקט אדם. א"כ מה אריא מחט וקולמוס דנקט. אפי' שאר מילי נמי לא יוציא. וא"א לומר דשאר מילי באמת מותר להוציא. דליתא דהרי בגמ' קאמר דדוקא תפילין מותר להוציא מדממשמש בהן כל שעה. ולפעד"נ דחייט ולבלר ומחט וקולמוס כולהו דוקא נינהו דדוקא הנך דאורחייהו למנקט להו כל שעה חיישינן דלמא אשתלי. וכ"כ תפילין. מדהם עליו כל שעה. לולא טעם דמשמוש בהן כל שעה. וע"י שבשבת אסור ללבשן יזכור ע"י המשמוש ששבת היום. היה אסור ללבשן ולצאת בהן. משא"כ מילי אחרינא בכל גוונא שרי. [אב"י מיהו האידנא דליכא רה"ר אף במחט וקולמס מותר לצאת סמוך לחשיכה דאם נגזר שישכח ויצא מחשיכה. הוה גזירה לגזירה (כמג"א רנ"ב סקכ"ג). ואעפ"כ מצוה למשמש אדם כליו. סמוך לחשיכה. דאף דליכא חשש שיוציא מ"מ שמא יש אצלו דבר מוקצה]:

בתוי"ט ד"ה וכרשינין. פי' הרמב"ם כוסמת כו' שנמצאת למד שהוא סובר שכוסמת אינו כוסמין שחשבו מה' מינין. ובירושלמי ריש חלה הביאו הר"ש שם יליף הא דה' דברים חייבים בחלה מקרא דושם חטה שורה כו' וכוסמת זו הכוסמין ומשמע דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא מדפריך עלה ולמדין מן הקבלה. אך מצינו במו"ק פ"ג ה"ה דקאמר שם מנין לאבל מן התורה שבעה שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים וז' ימי אבילות אינן אלא מדרבנן ואפ"ה פריך עלה ולמדין דבר קודם למ"ת: