שהן ד׳ מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחלה היכא שהמלאכה נעשית ע״י שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד׳:י״ג) בעשותה אחת מכל מצות ה׳, העושה את כולה ולא העושה מקצתה, וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא כו': ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון כו': @22(דף יג ע"ב) חייט שם ידוע לאומן התפירה: ומחט שם כלי התפירה: ולבלר הסופר: וקולמוס ידוע.וזה גזירה שמא ישכחו: ולא יפלה את כליו רוצה לומר להסיר הכנים מבגדיו גזירה שמא יתקן הנר ואפילו היה הנר בתכלית הגובה: וכן אסור לקרות לאור הנר אלא אם יש עמו אדם אחר לשומרו שלא יתקן הנר: החזן רואה זהו שהתירו למלמד תינוקות ליקת בידו ספר ולראות לאור הנר תחלת הפרשה שהוא רוצה להתחיל עם התלמידים שתי מלות או שלש לפי כי בזה השעור לא יטעה שיתקן הנר ואחר שיראה תחלת הפרשה יניח הספר ויתננו לתלמידים ויקראו בו לאור הנר לפי שהוא שומר אותם: ואין ראוי למלמד שיקרא עם התלמידים בספר לאור הנר וזהו ענין אמרו אבל הוא לא יקרא. ומה שחייבנו להרשות לתלמידים לקרא לאור הנר והרב שישמרם ולא הרשינו לרב שיקרא וישמרוהו התלמידים לפי שהוא מושל עליהם והם אינם מושלים עליו ומוראו עליהם: מפני הרגל עבירה כלומר שלא ירגילו עצמם הזב והזבה באכילתם יחד ושמא בתוך האכילה יחשוב ויסתכל בה ויבא עליה והיא בכרת מלשון התורה ולפיכך אסרו אכילת הזב עם אשתו הזבה יחד אע"פ ששניהם טמאים:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
ולא יפלה את כליו. לאור הנר דלאור הנר דקתני גבי לא יקרא קאי נמי על לא יפלה כדמסיק בגמרא:
באמת אמרו. פירשו הר"ב בריש פרק ב' דתרומות:
החזן. פירש הר"ב מלמד תינוקות ותרגום רואה חוזה שהוא צריך לראות האיך תינוקות קוראין ועל שם זה נקרא ש"ץ חזן כמ"ש בערוך שצריך לראות האיך יקרא וכו': כיוצא בו. פירש הר"ב לעשות הרחקה לעבירה וכן פירש"י ולשיטתייהו אזלי שלא מנו להך דזב וזבה בכלל הי"ח דבר ומפני כך איצטריך לתנא למתני דכיוצא בו היא ודמש"ה תנא ליה הכא:
ולש"ך בי"ד (קנ"א ו') מותר למכור איסור למומר. בשיכול לקנותו במקום אחר. ולא הבנתי דבריו. דמ"ש מומר מישראל כשר דחייב להפרישו. כש"ך שם. והרי מומר ג"כ אף שחטא ישראל הוא: [אב"י באמת כתב כן המרדכי בפירוש רפ"ק דע"ז. וז"ל פסק בסמ"ג דאסור ליתן יי"נ למומר. דאעפ"י שחטא ישראל הוא. ודוקא בקאי בתרי עברי דנהרא. ע"כ. וכ"כ תוס' שם (ד"ו ב'). דמומר כישראל גמור חשבינן ליה. רק דגם בישראל ביכול ליטלו בלי סיועתו. אינו חייב להפרישו. א"כ תימה על הש"ך שהפריד בין הדבקים. וכתב שאף למרדכי ותוס'. בישראל אפי' יכול לטלו בלי סיועתו אסור להושיט לו. והרי גם במומר כך ה"ה. וע"כ צ"ל דתוס' ורא"ש שכתבו כאן בשבת דאף ביכול לטלו אסור מדרבנן חולקים על תוס' ומרדכי בע"ז. וכרמ"א בי"ד קנ"א שכ' דעתם בשם י"א. ונ"ל עוד ראיה דאף לתוס' ורא"ש כאן אף במומר אסור עכ"פ מדרבנן. דאי כש"ך דמותר לגמרי. א"כ מה דוחקא לאוקמי מתני' דשבת דקתני פטור ומותר. דמיירי בעובד כוכבים. והרי עדיין ק' א"כ האיך שייך העני חייב. וצריך לדחוקי כרא"ש דלסימנא בעלמא נקטי'. דאי הוה ישראל היה חייב. לוקמי בפשיטות דאיירי במומר. אע"כ דאף במומר אסור מדרבנן כבשאר ישראל]. ותרצתי לבני הרב המאה"ג שליט"א. אי משום הא לא תסייען. דהרי הך מומר שכ' הש"ך דליכא לפני עור. היינו מומר להכעיס. והוא גרע מעני עובד כוכבים דחייב לפרנסו. ומומר לעבודת כוכבים אסור לפרנסו (כי"ד רנ"א ב'). מיהו מ"מ ק"ל. למאי דאוקמינן למתני' הכא בעני עובד כוכבים. הרי אסור ליתן לעובד כוכבים כשודאי יוציאו לרה"ר (כדמשמע שבת י"ט א') ואף דברישא הכא עובד כוכבים בעצמו לקח. עכ"פ בסיפא ישראל נתנו לו [ב) תמוה וצ"ע.] וצ"ל דמיירי שהחפץ של עובד כוכבים. דאז ליכא איסור. אפילו נראה כנותן לו ע"מ להוציא. או י"ל דלעולם בישראל מיירי. והכא לענין שבת קאמר פטור ומותר. ולא לענין איסור לפני עור:
