אמר ר"מ בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון כו': מה הלשון אומרת כלומר איזה דבר הוא מנהג בני אדם לומר כשהוא רוצה לענות מי שמצטער בצערו אין הנאה בזה המעשה ולא בהנחתו והדברים שהיו אומרים בימי ר"מ קלני מראשי קלני מזרועי כך אמר הכתוב שבמיתת זה החוטא יש חורבן המציאות ולהניח אותו בחיים אין טוב ואם זה אומר במחויב מיתה כ"ש מי שנהרג נקי. ואלה השתי קברות הלכה גמירי לה ואין לה ראיה ולא סמך בכתוב אלא קבלה בלבד:
כביכול ה"ג בס"א. וגירסת הרמב"ם אינה כן משום דשכינה נמי ל"ג ליה. ומפרש לכולה מתניתין בבני אדם המדברים. אבל להר"ב דגרס שכינה. וכן גירסת נ"י. איכא למגרס נמי כביכול ופי' כביכול כתבתי ברפ"ד דמגילה. לשון רש"י כביכול נאמר בהקב"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן. ע"כ. ומצאתי עכשיו בתשבי שהביא ראיה שנמצא. כב. משמשים ביחד בתחלת התיבה ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה (ישעיהו א׳:כ״ו):
קלני. כתב הר"ב איני קל מראשי ומדכתיב קללת מפיק ליה ר"מ (וכד"א) [כמ"ד] קיל לית. ופרכינן האי כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מבעי לי' כלומר ואמאי מכנה ואומר איני קל לימא כבד עלי. ומסיק אלא כמ"ד קיל לי עלמא פירש"י אני מכנה ואיני רוצה להזכיר כבדות בעצמי. ותו פריך האי קללת מבעי ליה לגופה. שמגדף בתליה ודדמי ליה למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. ומשני א"כ נימא קרא מקלל מאי קללת ואי כולה להכי נימא קרא קלת מאי קללת. ש"מ תרתי:
כל המלין את מתו עובר וכו'. כדיליף בגמרא בברייתא מרבוי דתקברנו:
ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן. פי' הר"ב לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק. שנאמר (מלכים ב י״ג:כ״א) ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו. דאילו לקיימי ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. דהא תניא על רגליו עמד ולביתו לא הלך. אלא ויהי נא פי שנים אקיים בנעמן שריפא מצרעתו שהיא שקולה כמת. שנאמר (במדבר י״ב:י״ב) אל נא תהי כמת. גמרא [דף מ"ז] :