נִגְמַר הַדִּין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסָקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל. אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְאָדָם אֶחָד רוֹכֵב הַסּוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, הַלָּה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. מָצְאוּ לוֹ זְכוּת, פְּטָרוּהוּ, וְאִם לָאו, יוֹצֵא לִסָּקֵל. וְכָרוֹז יוֹצֵא לְפָנָיו, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי יוֹצֵא לִסָּקֵל עַל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה פְלוֹנִית, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִילַמֵּד עָלָיו:

נגמר הדין. חוץ לבית דין. רחוק מבית דין שמא בעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה, ימצאו לו זכות ויפטר:

נגמר הדין מוציאין אותו לסוקלו בית בו': מצאו לו זכות פטרוהו ואם לא יוצא ליסקל וכרוז כו': הסבה אשר בגללה היה בית הסקילה חוץ לב"ד הוא כדי שלא יהיה נראה שיש לדיינין חריצות להמית ובעוד שמוליכין אותו לבית הסקילה אפשר שיהיה שם מי שילמד עליו זכות: ופירוש הסודרין מפות: ומה שאמר שיהא ממש בדבריו ואז מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים אמנם פעם ראשונה ושניה מחזירין אותו כשיאמרו אחרים עליו אבל אם אמר הוא יש לי ללמד על עצמי זכות ואפילו לא היה ממש בדבריו מחזירין שיש לומר מחמת הפחד שכח טענתו ואפשר שכשיחזור לב"ד תתיישב דעתו ויזכור טענתו: ובתוך ההכרזה יאמר והעידו עליו עדים שהם פלוני ופלוני שעשה כך וכך ביום פלוני בשעה פלונית במקום פלוני אולי יהיה שם מי שיזים אותם וכמו שעושין בסקילה כן עושין בכל מיתות ב"ד:

נגמר הדין. לחובה. מוציאין אותו לסקלו. איידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות [היא] [כדתנן בריש פרק דלקמן] הואמפרש מילי דידה ברישא. והדר מפרש שארא בפרקין דלקמן כסדר. רש"י. וכתב הרמב"ם וכמו שעושין בסקילה. כך עושין בכל מיתות ב"ד:

בית הסקילה היה חוץ לב"ד. כתב הר"ב רחוק מב"ד. שמא בעוד וכו' וקרא צריך טעמא. וז"ל הרמב"ם ספי"ב מהלכות סנהדרין. ויראה לי שיהיה רחוק כמו ששה מילין. כמו שהיה בין ב"ד של משה רבינו ע"ה שהיה לפני פתח אוהל מועד. ובין מחנה ישראל. ע"כ. טעמו דבגמרא ילפינן דז"ש הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש מחנות הוא. כלומר אף חוץ למחנה ישראל. ומתני' דלא תנן אלא חוץ לב"ד נפקא מינה דאי נפיק ב"ד ויתיב חוץ לשלש מחנות הכי איתא בגמרא. וסובר הרמב"ם כיון דנסבינן לקרא דהוצא וגו' לב"ד שהוא חוץ לשלש מחנות ש"מ דהכי עבדינן ליה כמו אותו חוץ דבקרא שהיה ששה מילין. [שכל השלש מחנות היו י"ב מילין. א"כ ממרע"ה שהיה באמצעם עד סוף כל המחנות הוא שיעור מחצית הי"ב מיל שהן ששה מיל. ולפי שהחצר שבו המשכן הוא ממעט מהמחצית שיעיר חציו. דהיינו חמשים על חמשים לפיכך קא דייק הרמב"ם בלישניה וכתב כמו ששה. ומ"ש הרמב"ם ובין מחנה ישראל. ענינו ובין סוף מחנה ישראל]:

רחוק ממנו כדי שיהא רואהו. מתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו. ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסידרין. רש"י:

ומעמידו. עד שיחקרו ב"ד אם יהא טעם בדבריו של זה. רש"י. והרמב"ם פי"ג מהלכות סנהדרין העתיק ומחזיר את הנדון לב"ד. ולא ידעתי זו מנין לו. גם בפירושו כחב אמנם פעם ראשונה ושניה מחזירין אותו. כשיאמרו אחרים עליו. ולא נזכר לא במשנה ולא בברייתא. גם ז"ש אח"כ אבל אם אמר יש לי ללמד וכו' מחזירין וכו'. משמע דכמה פעמים מחזירין. ובברייתא תניא כמ"ש הר"ב פעם ראשונה ושניה. וכן העתיק בחבירו. ואי ל"ג בפירושו אלו ארבע מלות. כשיאמרו אחרים עליו אבל. הוה ניחא:

אפילו ארבעה וחמשה פעמים. וכה"ג תנן בר"פ י"ח דשבת. וכתב הר"ב דלאו דוקא. וכ"כ הרמב"ם אדהכא בפי"ג מהלכות סנהדרין. מחזירין אותו אפי' כמה פעמים. ועיין מ"ש שם במסכת שבת:

ובלבד שיש ממש בדבריו. קצת ראיה הדומה לזכות. רש"י:

ופלוני ופלוני עדיו. מסיים הר"ב שעבר וכו' ביום פלוני בשעה פלונית במקום פלוני. הכי אמר אביי בגמרא. ולישנא דר' יוסי דריש פרק דלעיל נסיב. אבל ודאי כשמזכיר ביום פלוני מזכירו בסגנון שיהא ניכר בתוכו בכמה בחדש. באיזה חדש. שנה. ושבוע. והכא אף רבנן מודו דסגי בהכי. דלא שייך טעמא דכדי שתטרוף וכו'. והרמב"ם אע"פ שבפירושו העתיק לשון אביי. בחבורו פי"ג מהלכות סנהדרין כתב שעבר עבירה פלונית במקום פלוני בזמן פלוני: