וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִין, פּוֹתְחִין בִּזְכוּת. אָמַר אֶחָד מִן הָעֵדִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, אוֹ אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, מַעֲלִין אוֹתוֹ וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ בֵינֵיהֶן, וְלֹא הָיָה יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, שׁוֹמְעִין לוֹ. וַאֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, שׁוֹמְעִין לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו:

באיזה יום. של שבת:

ואחר כך מכניסין את השני ובודקים אותו כו': אינו יורד משם כל היום אמנם הוא זה כשלא היה ממש בדבריו אבל אם היה ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם: ואין שומעין מן העד דבר בין לזכות בין לחובה משום שנאמר ועד אחד לא יענה ואמר בנפש למות הוא חוזר על אחד כאילו אמר אחד לא יענה בנפש למות ולפיכך אינו נהרג עד שיהיו המחייבין יותר על המזכין שנים או יותר כמו שבארנו בפרק שלפני זה (הלכה א):

ובודקין אותו. עי' [מ"ש] סוף משנה ה' פ"ז:

פותחין בזכות. ל' הר"ב אם לא עברת אל תירא. הכי מסקינן בגמרא ר"פ דלעיל ד' ל"ב ועיין מ"ש שם:

אמראחד מן העדים וכו'. כתב הר"ב דכתיב ועד [א'] לא יענה. בין לזכות בין לחובה ואע"ג דקרא מסיים למות וכדילפי' בסמוך לאחד מן התלמידים מפרשים בגמרא פרק דלעיל ד' ל"ד דבעד ל"ל הכי משום דמחזי כנוגע בעדותו פירש"י שמתחרט בו ודואג שמא יגמור הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן. ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

ולא היה יורד משם כל היום כולו. כתב הר"ב ואפילו שאין ממש בדבריו. בבריית' כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו פירש"י שאם יורידוהו היום לעין כל. בושה הוא לו. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם. שם בברייתא והעתיקה הרמב"ם בפ"י מהלכות סנהדרין. ונראה ודאי דאינו נמנה עמהם שא"כ יהיה ב"ד זוגות. אלא זוכה להיות במושב ב"ד ועל הספסל כמותם. כמ"ש בשם רש"י במשנה ד' פרק דלעיל. ואכתי קשיא שתהיה השורה חסרה. ואנן שורות של כ"ג בעינן כדתנן התם. ולא אשתמיט הגמרא והרמב"ם דלימא שממלאין אותה:

אם יש ממש בדבריו. עיין מ"ש בל' זה בר"פ דלקמן: