הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא. אוֹהֵב, זֶה שׁוּשְׁבִינוֹ. שׂוֹנֵא, כָּל שֶׁלֹּא דִבֶּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּאֵיבָה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ:

אבל אם הם כשרים ומומחים. הכי קאמר, אבל אם היו כשרים שאינן לא קרובים ולא פסולים, אע״פ שהם יושבי קרנות נעשו כמומחין ואינו יכול לפוסלן. ופסק ההלכה בזה, כשקיבלו בעלי הדין מי שידין להם בין יחיד בין רבים, ופסק עליהם את הדין, דינו דין ואין סותרין דינו ואע״פ שאינו מומחה לרבים. ואם נודע שטעה, אם בדבר משנה טעה או בדבר המפורש בגמרא, מחזירים הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה. ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, פטור הדיין מלשלם מאחר שקיבלוהו עליהם, שאף על פי שגרם להזיק, לא נתכוין להזיק. ואם טעה בשיקול הדעת, והוא בדבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים או גאונים, וסוגיא דעלמא כחד מנייהו ודן זה הדיין כדברי אותו הגאון שאין סוגיית העולם כמותו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם א״א להחזיר ישלם מביתו, ואם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ודיין שלא קיבלו אותו בעלי הדין אלא שעמד מאליו או מינה אותו המלך או קצת זקני הקהל העמידוהו, אם אינו מומחה לרבים, אע״פ שנטל רשות מראש הגולה, אין דיניו דין, בין טעה בין לא טעה, ואינו בכלל הדיינין אלא בכלל בעלי זרוע, וכל אחד מבעלי דינין אם רצה סותר דינו וחוזר ודן בפני ב״ד. ואם טעה ולא נשא ונתן ביד יחזיר הדין, ואם א״א להחזיר ישלם מביתו כדין כל גורם להזיק, ואם נשא ונתן ביד ישלם מביתו וחוזר ונוטל מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה. ומומחה לרבים שקיבלו אותו בעלי דינים או שנטל רשות מראש גולה אע״פ שלא קיבלו אותו בעלי דינים, הואיל והוא מומחה, אם טעה בין בדבר משנה בין בשיקול הדעת וא״א להחזיר הדין, פטור מלשלם. ומומחה שנטל רשות מראש גולה יש לו לכוף לבעלי הדין שידונו לפניו, בין רצו בין לא רצו בין בארץ בין בחו״ל. ומי שנטל רשות מן הנשיא שבא״י אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא״י בלבד. ומומחה הוא, מי שלמד בתורה שבכתב ושבע״פ ויודע לסבור להקיש ולהבין דבר מתוך דבר (הוא הנקרא מומחה). וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אל אנשי דורו נקרא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי ואפילו לא נקט רשות מראש הגולה:

האוהב והשונא אוהב זה שושבינו שונא כל כו': שושבינו הוא רעהו כגון הריעות שעושין בזמן הנשואים ונקראין שושבינין ואין הלכה כר' יהודה אלא אוהב ושונא כשר לעדות אבל הוא פסול לדון כלומר שאסור לו לדון לאוהבו ולשונאו ולא לידון איניש לא למאן דמרחם ליה ולא למאן דסני ליה והרבה מעשיות בתלמוד מחזקי' עקר זה ומאמצין אותו ומזהירין עליו ואין ראוי להבזות בכל זה במחשבות שאין בהם אמת:

האוהב והשונא. סיומא דדברי ר"י היא. ובגמרא [דף כ"ט] דת"ר והוא לא אויב לו. (במדבר ל"ה) יעידנו. פירש רש"י דהאי והוא אעד קאי. דמעיד שהוא חייב גלות והעד לא אויב לרוצח. דאי ברוצח הא כתיב (דברים ד) והוא לא שונא לו וקראי אחרינא טובא ע"כ. ולא מבקש רעתו. (מבדבר ל"ה) ידיננו. פירש רש"י דסמיך ליה ושפטו העדה. וקאמר ר"י דהאי לא מבקש רעתו אשופטיס קאי. ע"כ. אשכחן שונא. אוהב מנלן. סברא היא. אויב מאי טעמא משום דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבא דעתיה:

שושבינו. כתב הר"ב רעהו בימי חופתו. ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ"ט דב"ב:

אמרו לו לא נחשדו וכו'. גמרא. והאי לא אויב לו ולא מבקש רעתו. דרשי חד לדיין כמ"ש הר"ב דבדיין מודו. אידך כדתניא אמר רבי יוסי בר יהודה והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו. מכאן לשני ת"ח ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד. ומסיים הרמב"ם בפרק כ"ג מהל' סנהדרין. שדבר זה גורם ליציאת משפט מעוקל. שמפני השנאה שביניהן. דעת כל אחד נוטה לסתור דברי חבירו: