הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וְאִם אָכְלוּ, פְּטוּרִים מִכָּרֵת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ:

הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין כו': כבר ידעת כי כשהן רוב הקהל טמאים לנפש אדם בלבד לזה אנו אומרים שבא הפסח בטומאה שאין אוכלים אותו אלא טמא מת בלבד שהותרה להם טומאה כמו שבארנו אבל אם אכלו ממנו שאר הטמאים אינן חייבין כרת כי כן קבלנו נאכל לטהורים חייבין עליו משום טומאה שאין נאכל לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה ור"א אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בזמן שטמא מת משתלח זבין ומצורעין משתלחין ולפיכך אם נכנסו זבין ומצורעין למקדש בפסח שבא בטומאה פטורין. ואין הלכה כר"א:

רוצה באמרו נוהג כל שבעה, איסור אכילת החמץ. אבל פסח מצרים לא נאסר בו אכילת החמץ אלא יום אחד בלבד לאומרו ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים כאלו אמר לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים. ואמרו בכאן לילה אחת כלומר כי ליל אותו יום גם כן היתה אסור בחמץ.

לא יאכלו ממנו זבין. כתב הר"ב דגבי טמא לנפש כו' ואין צבור נדחין. [ומסיים רש"י אבל גבי זיבה אף צבור נדחין]. ואם תאמר אמאי תנן זבין כו' לאשמועינן טמאי מגע טומאות והיה נראה לי לומר דמשום רבותא דאם אכלו פטורים מכרת נקטינהו להנך דטומאה יוצא מגופן ואפילו הכי פטורין. אלא שהרמב"ם כתב בפ"ז מהק"פ דטמאי מגע טומאות הרי אלו אוכלין כמו טמאי מת והכ"מ הביא ראיה לדבריו:

אף על ביאת מקדש. לשון הר"ב כשפסח נדחה מפני הטומאה. כבר כתב ג"כ זה הלשון במשנה ו' פרק ז'. ולשון הברייתא בפסח שבא בטומאה. ומ"ש הר"ב ותנא קמא כו' איצטריכו לחלקם ממחנותיהם כדפירש במשנה ח' פרק קמא דכלים: