נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה, בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:

נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה כו': הכוונה הוא שישרפו אותו בפני המקדש לביישן כדי שישמרו להבא ולא יבואו לידי טומאה וצוו אותם לשורפם מעצי המערכה כדי שלא לבייש מי שאין לו:

או רובו. בגמ' רמי לה אדתנן סוף פ"ג מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש דחוזר על כזית ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. ופליגי אמוראי. והרמב"ם כתב לאוקמתא דמוקי לה באכסנאי שמפני שאין לו בית עשאוהו כציקנין. כן כ' בסוף הלכות פסה"מ. ומפני כן לא הוצרך לכותבו בפ"ד מהק"פ ולא השמיטו כמו שחשב בכסף משנה:

הבירה. כתב הר"ב כל המקדש כולו קרוי בירה וכפירש"י. וזוהי דברי ריש לקיש בריש יומא ובפ' טבול יום בזבחים דף ק"ד וכ"פ בריש תמיד ובסוף פ"ק דמדות. ובריש פ"ג דפרה כתב גם כן דברי רבי יוחנן:

מעצי המערכה. וכתבו התוס' נראה הטעם משום דלב ב"ד מתנה עליהם לפי שהזקיקוהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול ליהנות משל הקדש וכן בציקנין התנו כמו כן דמתוך ציקנותן היו נמנעים מלשרפו ואתו לידי עבירה ע"כ. וז"ש הר"ב שלא לבייש מי שאין לו אמר רב יוסף בגמ' אהא דת"ר שאם בא לשרפו לפני הבירה מעצי עצמו אין שומעין לו וכתב הר"ב לומר דמעצי המערכה בדוקא מיתניא: