פְּסָחִים ז׳ · ב׳

תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו ולא איפכא מנקובתו לפיו, משום דצריך שיתלהו בתנור עם בית השחיטה למטה, והרי צריך שיתן גם הגס שבשפוד למטה בתנור שלא ישמט, ואם יתחב מנקובתו לפיו, ישמט הפסח ממנו לתוך התנור:

במשנה מעשה בר"ג שאמר כו' אה"פ. בסה"ד מביא ע"ז פירש"י דר"ג היה בבית שני כו' הן לפנינו ליתא ברש"י ואפשר דט"ס הוא וצ"ל פירוש והוא פי' של עצמו. ובאמת שגם (בנדה ו' ב') מצינו שנשאל משפחתו על עובדא דתרומת לחמי תודה ולקמן (פ"ח ב') נשאל מהמלכה על עובדא דפסח ואם ניתן אמון לסופרי העמים אשר בן כוזיבא במלכו בנה בהמ"ק והחריבו אדריינוס ועי' מ"ע חלק א"ב פי"ב א"ש טפי. אבל לא שמענוהו בפירוש בדברי חז"ל. ולעד"נ דעובדא דא הוה אחר חורבן. ולפי שמצינו לו (בביצה כ"ב ב') במשנה דעושין גדי מקולס בלילי פסחים. ופירש"י משום זכר למקדש. לכן מחמת חביבותו היה קורהו פסח ואע"ג דאמרי' לעיל (נג) דאסור לומר בשר זה לפסח וע"ש בפירש"י ותוס' י"ל דר"ג דלא חייש לרואים בעשיית גדי מקולס ה"ה דל"ח בקרוא עליו שם פסח והשתא א"ש דלא הוה מעשה לסתור (כדפריך הגמ' וכן בירושלמי מקשה ליה לר"י צלי אש כו' ותו איתא שם ר"ג חלוק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו ונראה דהוא בלשון קושיא וכמו דמקשה בריש ברכות העתקתיו לעיל (נ"א ב') ודלא כפי' הק"ע ולא מתרץ מידי) אלא לראיה דפסח ממש א"צ על האסכלא (וכבר הרשנו הרמב"ם בפ"ה דנזיר מ"ה לפרש משנה נגד הגמ' היכא דליכא נפקותא לדינא. ע"ש בתוי"ט ועמש"כ בברכות (מ"ט ב') במשנה שגם הגר"א ז"ל עשה כן) דר"ג מפני שרצה להראות שאינו אלא לזכר ולא יסברו שאוכל קדשים בחוץ צוה לשנותו ולצלותו על האסכלא. ונ"ל עוד דלכן אמר שעושין גדי מקולס (וגדי אע"פ שבלשון תורה הוא כולל אף פרה ורחל (חולין קי"ג) מ"מ בלשון חכמים הוא שם פרטי לעז בלבד כדמוכח לקמן (פ"ח ב') במשנה ובש"מ טובא) הוא ג"כ לשינוי שרוב פסחיהם היה טלה כמש"כ לעיל (ס"ט ב') וכן בירושלמי איתא דעגל מקולס שרי לכ"ע: