הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:
הטקסט מוצג עם ניקוד
העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר כו': גידין הן הגידין שהם אסורים באכילה ושריפתן מצות עשה כמו שצוה השם בו והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו וי"ט עשה ולא תעשה כמו שנאמר בו שבתון וזו מצות עשה והעיקר אצלנו אין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומאמר השם עד בקר רוצה בו כי מה שישאר ממנו למחרתו שישרף ר"ל מחרת י"ט:
בי"ו. פירש הר"ב דשריפת קדשים עשה. וי"ט עשה ולא תעשה. משום דכתיב ביום טוב שבתון דהוא עשה דמשמע שבות. וכתיב לא תעשה מלאכה. ופירושו דהכא רב אשי אמרה בגמרא. ובפרק ב' דשבת פי' הר"ב כדתני דבי חזקיה:
חל ט"ז להיות בשבת. דלא תימא דלא לדחו לשריפתם כולי האי. קמ"ל וטפי ניחא לפירוש הר"ב ברפ"ב דשבת דטעמא מקרא דוהנותר וגו' עד בקר שני וכו'. אבל לפירושו דהכא. אדרבה מכ"ש שבת דאיכא עשה ול"ת ומיתת ב"ד. ולשון הרמב"ם פי"ט מהלכות פסולי המוקדשין ואין שריפת וכו' דוחה את י"ט ואין צריך לומר את השבת:
