פְּסָחִים ה׳ · ב׳

חל להיות בע״ש. דאיכא נמי צליית הפסח דלא דחיא שבת וצריך לצלותו מבעוד יום, מקדמינן ליה ומותבינן ליה אדיניה שיהיה נשחט בו׳ ומחצה:

הפסח ששחטו שלא לשמו כו': עוד יתבאר לך בתחלת זבחים כי המחשבה פוסלת בקדשים בארבע עבודות בשחיטה וקבלת הדם ובהולכתו למזבח ובזריקתו על גבי המזבח אמרו כשיפסיד מחשבתו בשעה שמתעסק בעבודה מאלו העבודות שזכרנו נפסד הזבח כאשר התבאר לשם ובפרט הפסח וחטאת כאשר נפרש בתחלת זבחים ואמרו בירושלמי מנין שאין שוחטין את הפסח אלא לשמו שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה':

ששחטו שלא לשמו וקבל והלך וכו'. פי' הר"ב בארבע עבודות הללו המחשבה פוסלת. זה יתבאר בארוכה במקומו ריש זבחים. אבל מ"ש מחשבה ר"ל הדבור שחושב ואומר שלא לשמו וזהו שכתב לקמן בסמוך כגון דאמר הריני שוחט לשמו כו' וכ"כ התוס' סוף פ"ג דבבא מציעא ואעתיקם שם בס"ד:

או לשמו ושלא לשמו וכו'. פי' הר"ב כגון ששחט לשמו וקבל הדם שלא לשמו. או שלא לשמו ולשמו. פירש הך סיפא אשמעינן כו'. לדבריו סוגיא דמתניתין דתנא והדר מפרש דהא דתנא רישא הפסח ששחטו שלא לשמו או קיבל. או הלך. או זרק. מפרש לה דל"ש לן אם הקדים לשמו. או הקדים שלא לשמו א"נ רישא ששחט בסתם וקבל שלא לשמו וה"א כי מפרש לשמו לא עקר ליה שלא לשמו דבעבודה אחרת קמל"ן או לשמו ושלא לשמו. ובין כך ובין כך קשיא ליה דהשתא כשהקדים לשמו אמרת דאתא שלא לשמו דבתריה ופסליה כשהקדים שלא לשמו שנפסל ועומד הוא מיבעיא דמהיכי תיתי לן שיחזור ויוכשר. וניחא ליה דהך סיפא אשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה כגון דאמר הריני שוחט לשמו כו'. הוצרך לפרש כן אע"ג דלישנא דהך סיפא איפכא הוא שלא לשמו ולשמו. מ"מ אף מעבודה לעבודה נמי לא אצטריך לאשמעינן כשהקדים שלא לשמו הלכך מפרש לה הכי ומבבא יתירא הוא דדייק דלהכי אתא כך נראין דבריו. אבל לא ידעתי מי הכניסו לכל הדוחקים הללו. דבהדיא אמרינן בגמרא דבבא דלשמו ושלא לשמו לא צריכא דהא היינו רישא דאו או קתני. וכתבו התוספות דאין לפרש הא בסתם והא במפרש דסברא הוא דבב' עבודות אינו מועיל מפרש יותר מבסתם ע"כ. ומוקים לה לבבא זו דלשמו ושלא לשמו למחשב בשתי עבודות כגון דאמר הריני שוחט לשמו וכו'. ודקתני תו או שלא לשמו ולשמו פסול בדין הוא דלא איצטריך ליה ואיידי דתנא לשמו ושלא לשמו. תנא נמי שלא לשמו ולשמו. וכיון דהתלמוד ניחא ליה לפרש דתנא איידי לא הוי ליה לבחור דרך לעצמו וסובל בזה גם כן דוחק גדול דמאי דאשמעינן בסיפא לא הוה כלישנא דמתנייה בה. ועוד משום הכי דלא ניחא לפרש איידי בחר בפירושו הואיל ומדינא לא נפקא לן מידי. אכתי לא הוה ליה לבחור פירוש מלבו שהיה לו לפרש כאידך אוקמתא בגמרא דלשמו ושלא לשמו מיירי בעבודה אחת ואשמעינן דאף בגמר דבריו נתפס ותנא תו שלא לשמו ולשמו לאשמעינן דהא דבגמר דבריו נתפס היינו כר' יוסי דפרק ה' דתמורה משנה ג' דאף בגמר דבריו נתפס אמרינן ולתרוייהו איכוין. לאפוקי מבן ננס בפרק ז' דב"ב מ"ג דאמר תפוס לשון אחרון דווקא והוי כשר. וכן הלכה כרבי יוסי במסכת תמורה. והר"ב בעצמו מפרש כך לבבות הללו בפרק קמא דזבחים מ"ד ובריש מנחות. [*ועי' מ"ש במ"ח פ"ח דב"מ ומה שכתב הר"ב כגון דאמר כו' עי' בזה משנה י"ב פ"ג דב"מ]:

פסול. פי' הר"ב נפקא לן מקרא דכתיב ואמרתם וגו' ועיין בריש זבחים בפירושו: