מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכֹּר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה, עֲגָלִים וּסְיָחִים שְׁלֵמִין וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה. בֶּן בְּתֵירָה מַתִּיר בְּסוּס:

ואל ישנה אדם. הכי קאמר, ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ולא יעשה, דהא דקיי״ל אל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אלא מפני המחלוקת וכאן אין מחלוקת, דמאי קא אמרת הרואה אותו בטל אומר זה שבטל חושב שהמלאכה אסורה וחולק על כולנו, לא אמר הכי, אלא אמר אין לו מלאכה שהרי כמה בטלנים איכא בשוקא כל ימות השנה. והא דתנן נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, אינו אלא בזמן שדעתו לחזור למקומו, אבל אין דעתו לחזור למקומו נוהג כמנהג אנשי מקום שהלך לשם, בין לקולא בין לחומרא:

מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעובד גלולים כו': אסור למכור בהמה גסה לעובד גלולים בין שהוא עובד גלולים או אינו עובד גלולים וטעם זה האיסור שמא ישכירנה או ישאילנה לו ויעבוד בה בשבת ולשון התורה (שמות כ״ג:י״ב) למען ינוח שורך וחמורך ושנית שמא ימכרנה לו ערב שבת ולא תיטב בעיניו ויחמר אותה בעליה הישראל כדי שתלך לפני הקונה והבהמה תלך לפניו מחמת קולו של ישראל שהיא מכרת אותו נמצא הישראל מחמר אחר בהמתו בשבת ולפיכך מותר לאדם שיתן בהמתו לסרסור שימכרנה לנכרי והוא שלא יהיה שם מצוי כי אלו הטעמים כולם נסתלקו כשבעל הבהמה לא יהיה מצוי כי הסרסור לא ישאיל ולא ישכיר לפי שאינה שלו והבהמה לא תכיר קול הסרסור שתלך מחמתו כמו שזכרנו. והתיר רבי יהודה למכור שבורת יד או רגל לפי שאינה ראויה למשא וזה אינו אמת כי אפשר לקשרה ולמשוך ברחים והקרנות להניעם והתיר בן בתירא למכור הסוס הידוע לנשיאת הנץ והנשר ודומיהן מהחיות הציד כי הוא סובר החי נושא את עצמו בין אדם בין בהמה חיה ועוף ואלו העופות אינן משוי על הסוס. וחכמים אומרים כי האדם החי בלבד הוא שאינו משוי ונאמר בו החי נושא את עצמו. ואין הלכה כבן בתירא:

מקום שנהגו שלא למכור. פירש הר"ב. דהחמירו דלמא אתי למכור גסה ומקשה בגמרא פרק קמא דעבודת כוכבים למימרא דאיסורא ליכא מנהגא הוא דאיכא. והא תנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות [של עכו"ם] מפני שחשודים על הרביעה בריש פרק ב' דע"ז. ומסיק דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תיעקר ועל בהמת ישראל הוא דלא חס אבל זו שקנאה חס עליה:

אין מוכרין להם בהמה גסה. פירש הר"ב דגזור שמא ישאיל וכו'. ויעשה העובד כוכבים מלאכה בשבת. וכן לשונו בפרק קמא דעבודת כוכבים משנה ו' ומה שכתב א"נ פעמים שמוכרה לו [ע"ש] עם חשיכה וצועק לה הישראל כו' ונמצא מחמר וכו'. וא"ת והרי כתב הר"ב בריש פ' בתרא דשבת דחיובא דמחמר כשטעונה מיהת כל שהוא. וא"כ תיפוק ליה מטעם הקדום דאדם מצווה על שביתת בהמתו. ותירצו בתוספות פרק קמא דעבודת כוכבים דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הוה אסרינן מכירה דלית בה איסור כי אם לפי שעה בשעת מכירה דסמוך לחשיכה ודוקא שאלה ושכירה אסרינן משום שביתת בהמתו משום דעושה כל השבת אבל משום שעת המכירה דלפי שעה לא אסרינן אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי. ע"כ. וכלומר שהוא לאו דבגופיה. ולי היה נראה דהכא מיירי שאחר הקנייה שכבר קנה העובד כוכבים יחמר הישראל לפי שירא פן יחזור העובד כוכבים ממקחו ויבא עמו לפחות לידי מחלוקת. אי נמי שלא יהא לו תרעומות מן העכו"ם מיד. ודכתב דמחמר אחר בהמתו לישנא דדינא דמחמר נקט דאיתמר בהאי לישנא בגמ' פרק בתרא דשבת משום דמסתמא בהמתו הוא דמחמר שהיא מכרת בקולו אבל ודאי דאיסור דמחמר איתא בשאר בהמה נמי דמאי שנא דאיסורא דגופיה הוא ובחד לישנא בגמרא איתא המחמר אחר בהמה בשבת כו' והשתא אתי שפיר דכיון שאחר הקנייה הוא. נמצא שאין זו בהמתו שיהא מצווה עליה בשביתתה אבל משום מחמר עביד איסורא אפילו כשאינה בהמתו כדאמרן. ויש לדקדק קצת מלשון הרמב"ם שכתב בפירושו שמא ימכרנה ע"ש ולא תיטב בעיניו ויחמר אותה בעליה וכו' ואי איתא דקודם הקנייה מיירי. לא היה צריך לכתוב אלא שמחמרה כדי שיקנה אותה אלא ודאי שכבר קנאה ומשום שלא ייטב בעיניו ורוצה לחזור ממקחו או להתרעם עליו הילכך מחמרה וכו' והואיל והמקח נגמר ונעשה ואין יכול לחזור בדין אין כאן איסור שביתת בהמתו. ומשום מחמר איכא כדאמרן. אלא שנראה קצת דדוקא בבהמתו אסר רחמנא דהא איסור דמחמר נמי מהך קרא דאיסור דשביתה הוא דנפיק לן וכתיב ביה ובהמתך. ושוב מצאתי בהר"ן דפרק קמא דעבודת כוכבים דמפליג נמי בין מחמר לשביתת בהמה כמו שכתבתי והפריז עוד דמיירי שיוכל לחזור בדין אם נמצא טעות במקחו שכן דרכן של בני אדם לקנות בהמה ואם יהיה טעות במקחו שיחזור ואפילו הכי לא הוי בהמתו הואיל והקנייה נעשית ונגמרה והביא ראיה לדבריו:

[*וסייחים. מפורש במ"ג פ"ה דבבא בתרא]:

ושבורים. פירש הר"ב מחלפי וכו' וכן פירש"י. ובמסכת עבודת כוכבים לא פירש הר"ב כן ושם אפרש בס"ד:

רבי יהודה מתיר בשבורה. פירש הר"ב דאינה בת מלאכה לעולם. והלכך מסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי לה ולא חזי לה ישראל בי עובד כוכבים דתיפוק חורבה מינה לזבוני שלימה. רש"י:

בן בתירא מתיר בסוס. פירש הר"ב הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו. וכן פירש רש"י כאן ובמסכת עבודת כוכבים. ושם לא פירש כן הר"ב אלא בעומד לרכיבה לכולי עלמא שרי וכי פליגי במיוחד לעופות דבן בתירא סבר כל חי נושא את עצמו ורבנן סברי דוקא אדם. וכן כתבו התוספות דרש"י לא דק בפירושו זה דבפרק המצניע (שבת צד.) אמרינן דכולי עלמא סברי דאדם נושא את עצמו וכפירוש הר"ב שם משנה ה'. מכל מקום נראה לי לישב פירוש רש"י על הדרך שכתבו התוס' בפרק המצניע שחכמים אוסרים בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חלקו חכמים בסוסים ע"כ. ולפיכך נקט רש"י סוס דרכיבה משום דרבנן דאסרי אפילו בסוס דרכיבה וניחא ליה לאשמעינן כח דרבנן דהלכה כמותם מלאשמעינן כח דרבי יהודה אע"ג דכח דהתירא הוא. וזה מחזיק לפסק הר"ב והרמב"ם בכאן ובמסכת ע"ז שכתבו דאין הלכה כבן בתירא ובגמ' דעבודת כוכבים אמר רבי יוחנן הלכה כבן בתירא אלא ודאי דלא הוה בגירסתם וכמו שכתבתי בכיוצא בזה בריש מכילתין. ותמה אני על הרב המגיד בפ"כ מהלכות שבת שכתב הרמב"ם ומותר למכור להם סוס שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשוי והחי נושא את עצמו. וכתב ה"ה כבן בתירא ובגמ' וכו' אמר ר"י הלכה כבן בתירא ע"כ. ור"י גופיה קאמר בפ' המצניע דר"י בן בתירא סבירא ליה דאפי' עופות חי נושא את עצמו ומתיר אפי' במיוחד לעופות וכן פי' הרמב"ם במשנתינו דהכא ודעבודת כוכבים. והיינו כפי' התוספת דבמס' ע"ז ואם כן היאך אפשר לומר דפוסק כבן בתירא אלא כמ"ש בפי' המשנה דאין הלכה כבן בתירא. ול"ג בגמרא אמר ר"י הלכה כבן בתירא. ועוד בפרק המצניע אמרו ר' יהודה בן בתירא ור"נ אמרו דבר אחד ואיכא מ"ד דכל כה"ג שיטה היא ואין הל' כחד מינייהו. מיהו הר"ן חולק בזה בפ"ק דסוכה. מכל מקום הואיל ולא אפסק הלכתא פסק כת"ק: