אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח, בְּחִטִּים, בִּשְׂעוֹרִים, בְּכֻסְּמִין וּבְשִׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בִּדְמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה. אֲבָל לֹא בְטֶבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן:

עבר זמנו. משהגיע שעה ששית אף על פי שאין איסורו אלא מדברי סופרים, אסור בהנאתו כאילו היה מאיסורי הנאה של תורה. שאם קידש בו אשה אין חוששין לקדושיו, ואפילו בחמץ נוקשה, כגון דגן שנפל עליו דלף וכיוצא בו שבפסח עצמו אין איסורו אלא מדברי סופרים, אם קידש בו אשה ביום י״ד משהגיע שעה ששית אין חוששין לקדושיו:

אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו כו': אכילת מצה בליל פסח מצות עשה והוא דברי השם בערב תאכלו מצות (שמות י״ב:י״ח) ואמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים ט״ז:ג׳) א"כ כל הזרעים שעיסתם מתחמצת אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה. ואלו החמשת מינין בלבד הם באין לידי חימוץ וזולתם כמו אורז ודוחן ודומיהן מסריחין עיסתן ואינן מתחמצין. ואם אתה זוכר למה שפירשנו בפ' שלשה שאכלו כאחד מברכות ובפרק י"ח דשבת התבאר לך זאת ההלכה והתשובה בהן אחת. ומה שפרט בחלה ובתרומה שמא יאמר אדם מצה שוה לכל אדם בעינן ר"ל שתהא ראויה לכל ישראל ולזולתם הודיענו שאין הדבר כך. והטעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר כשעשאן לעצמו להקריבן עם הקרבן שהוא חייב [בו] כמו שנצטוה אע"פ שהיא מצה גמורה לפי שאמר השם יתברך ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח:

בכוסמין וכו'. עי' פירושם בריש מסכת כלאים:

והכהנים בחלה ובתרומה. פירש הר"ב דמהו דתימא מצה השוה כו' קא משמע לן. מצות מצות ריבה. גמרא. וכתב רש"י בפירוש המשנה אבל ישראל בתרומה לא. כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים יז) מי שאינו מוזהר על חמצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר ע"כ. ועי' סוף משנה דלקמן:

ולא במעשר שני. לשון רש"י חוץ לירושלים ע"כ. דאלו בירושלים הרי שם מקומו לאוכלו בלא פדיון [*ואע"ג דמלתא דפשיטא הוא הוצרך רש"י לפרש] משום דאיכא תנא דפליג וסבירא ליה דאפי' בירושלים אינו יוצא במצת מעשר שני ויליף ליה מדכתיב (שם) לחם עוני מה שנאכל באנינות. יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה. דכתיב במעשר שני (שם כו) לא אכלתי באוני ממנו. ותנא דידן מצות מצות ריבה . ולחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין וכו':

חלות תודה ורקיקי נזיר. עי' מה שכתבתי במ"ו פ"ק דחלה: