פֵּאָה ו׳ · ח׳

אמר הכתוב (שם) כי תקצור ושכחת עומר ואמר עומר שסביבותיו קציר שכחה ולא עומר שסביבותיו קמה וכשישכח עומר סמוך לקמה אינו שכחה וכן כשישכח קמה והיו ראשי השבלים ממנה מחוברים בקמה שנית והיתה הקמה ההיא השניה סאתים ויותר תהיה מצלת הקמה המחוברת אליה ולא תהיה שכחה ותשאר לבעל הבית. וזה ענין מה שאמר מצלת את העומר ואת הקמה. אבל אם שכח העומר והיה סמוך לעומר שאינו שכוח יהיה השכוח שכחה. וכן אם שכח קמה פחות מסאתים והיתה לצד העומר שאינו שכוח תהיה הקמה שכחה וזה הוא מה שאמר והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה ועוד נבאר שיעור הסאה אחר כן וסאתים משנה הסאה:

ואת הקמה. לשון הר"ב והיו ראשי שבלים שלה מחוברים וכו' כדתנן במשנה ב' פרק ה':

[*העומר אינו מציל וכו'. בברייתא דתוספתא רצה ר' שמעון בן גמליאל ללמוד בקל וחומר שהעומר יציל הקמה דמה קמה שיפה כח העני בה (דהיינו בפאה) הרי היא מצלת את העומר עומר שרע כח העני בה אינו דין שיציל את הקמה אמר ליה רבי מה לקמה מצלת את העומר שרע כח העני בה יציל עומר את הקמה שיפה כח העני בה]:

איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר. בחבור הרמב"ם פרק ה' כתב וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו קלח אחד הרי זו מצלת וכו'. וצ"ל דתנא עומר דפתח ברישא נקט והוא הדין לקמה: