פֵּאָה ו׳ · ג׳

בית שמאי אומרים אינו שכחה אזלי לטעמייהו לקמן מ"ה. דג' שכחה. אבל ד' אינו שכחה. ואית להו הכא רואין כאילו נחלקה לד':

אמר הקורא הדל אשר בהרים. הנה במשניות חמורות פה מלחמה בשערים. ורבותינו נסיכי השרים. במלחמות תנופה נסקרים. ואיך הזבוב בשטף נהרים. נסתה כף רגל להרים. דהמשניות ג' ד' לא נתפרש לנו מהחורים. כפי מסת עניות דעת החולדה בחורים. דכמה שיטות יש כאן שיטת הר"מ דבמ"ג רק ב' בבות נקט. דבשכח ראשי שורות אז העומר שכנגדו מוכיח. ובעומר שהחזיק בה וכו' מודו. וכ"כ שיטת הראב"ד והר"ב. ותמוה דבבא א' למאן קתני לה. אי מודו בה לכללינה בסיפא. ואי פליגי בה לכללינה במ"ב. ולמה קתני לה סתמא כב"ש. ותו דבירוש' משמע דראשי שורות אין בהן שכחה יליף מקרא. וא"כ ל"ל עומר שכנגדו להוכיח. ותו דלפניהם ואחריהם דרישא אינו דומה ללפניו ולאחריו בסיפא יע"ש ובתוי"ט. ותו קשה לר"ב במ"ד דקא' ואלו הן וכו' ולא מפרש לה עד בסיפא ביחיד שעימר. וכ"כ לר"ש דמפרש דראשי שורות לחוד ועומר שכנגדו לחוד. עכ"פ קשה דמפרש במ"ד יחיד שעימר דמיירי בעומר שכנגדו מוכיח. ובלישנא דמתני' לא משמע הכי. ועוד כמה דקדוקים לפי כ"א מהשיטות. אשר נלאתי להאריך בהם. ואני בעניי אפרש כפי קט שכלי בעזרת היושבי בשמים החונן לאדם דעת:

ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח העומר שהחזיק כו' מודים שאינו שכחה. המפרשים נדחקו מאד ולענ"ד נל"פ שהם ג' דינים חלוקים כמו שהבדלתים ובמשנה שאחריה אינו מפרש רק דין דראשי שורות ובב' גווני א' אם שכח מראש השורה והוא שהתחיל לעמר מעומר השני והטעם כמו שהביא הר"ש מירושלמי כי תקצור ושכחת פי' שהתחיל לקצור ואח"כ תשכח וילפינן שכחת עומר מקציר ב' ששכח בסוף השורה והטעם מפורש במשנה שאינו בבל תשוב כיון שלא עבר ממנו והלאה וכ"ז מיירי שאין שם יותר מב' שורות דאין כאן עומר שכנגדו מוכיח דאין שורה בפחות משלשה עיין בר"ש סוף מ"ד מהירושלמי ודין הב' דעומר שכנגדו מוכיח המשנה אינה מפרשתו רק התוספתא כיצד מי שהיה לו עשר שורות כו' ודין הג' פשוט וא"צ פירוש: