פֵּאָה ד׳ · א׳

הפאה ניתנת במחובר לקרקע שיניח לעניים לתלשה בעצמן ממחובר:

כ"כ הר"ב וכ' עלה רבינו הגאון מהו' עקיבא שליט"א [באות מ]. וז"ל. לפע"ד הכא גם לר"י פטור מדכבר נתעמרו בפטור דאז מתחיל חיוב שכחת עומר כו'. וצ"ע. עכלה"ט. אמר הננס מאן יהיב לן מתמרים שביריחו להבין ד"ק. דלא ידענא מנ"ל לרבינו הא. ואדרבה יש לנו הוכחות גדולות. דהתחלת חיוב שכחת עומר. אינו בשעה שאוגד העמרים. דאם שכח לאגוד עומר א'. אינו שכחה. רק אם שכח לפנותו לגדיש אז הוה שכחה. וכלקמן פ"ה מ"ח. וכדכתב הר"מ שם. והר"ב שם בד"ה אין לו שכחה וכו'. להדיא. וכן מוכח מלישנא דמתני' גופא שם. למדייק התם. אם כן אדרבה. מדלא נקט מתני' דהכא ופדאן גדיש. ש"מ דקודם התחלת חיוב שכחת עמיר מיירי. ומה דנקטה משנה ו'. וה"נ בירושלמי. "בשעת העימור" פשוט לפע"ד. דר"ל בשעה שנתנן לגדיש. וכלקמן פ"ה מ"ח. כל המעמר למקום וכו' [ועימר ומעמר הן מבניין פועל. שמשתמש ג"כ בל' הוצאה. ועסק הוא לפנוי. כמו ויסקלהו (ישעיה ה') שפירושו ענטשטייניגען ושרשך (תהלים נ"ב) ענטוואורצעלן. ודשנו המזבח (במדבר ד') ענטאשען. כולם ל' הסרה ולפנות. וכ"כ מעמר. ר"ל לפנות העמרים מהשדה. משא"כ עשאן עמרים היינו שאגדן. וכ"כ פדאן עמרים. ר"ל כשהן אגודים ועומדין ע"פ השדה]. ומה שדקדק רבינו הנ"ל. מדלא קתני מתני' ופדאן קציר. לפעד"נ דהיינו עמרים היינו קציר. רק דשם עמיר דייק טפי במונח עדיין בשדה. כרפ"ו כל עומרי השדה וכו'. משא"כ קציר. משעה שנקצרו השבלים. כל זמן שלא נדושו. נקראו קציר. אע"פ שהם כבר בגדיש. ולפ"ז נקטה מתני' רבותא. דאף דעדיין מונח בשדה. פטור מכולן [חוץ משכחה] וכסימן כ"ט. ומ"ש הרמב"ם ועשאן הגזבר עמיר. לפע"ד כתב כן רק לדיוקא דלא עשאן גדיש עדיין. כנ"ל: